היא לא שילמה עשרות שנים על דירה שרכשה מהמדינה. למה בית המשפט החליט לוותר?

אישה רכשה בשנת 2024 מחברת בלו סקאי 2000 השכרת רכב סקודה סופרב תמורת 125 אלף שקל, ולה קילומטראז' נמוך יחסית - 33 אלף. לאחר ארבעה חודשים התקלקל הרכב ונדרשה החלפת המצמד (קלאץ'). האישה שילמה כ-8,000 שקל עבור התיקון, שהחברה סירבה לתקן במסגרת האחריות. הקונה תבעה את החברה בטענה כי המוכר הבטיח לה בעל פה אחריות מלאה למשך שנה על המנוע ועל הגיר ללא סייגים. לטענתה, נאמר לה במפורש שיש לה "ראש שקט" למשך שנה ובכל תקלה לפנות אליהם. החברה טענה שהאחריות מוגבלת למנוע ולגיר בלבד, כפי שמופיע בכתב האחריות ובטופס הגילוי הנאות שעליו חתמה התובעת.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה קיבל השבוע את התביעה. הסוכן שמכר את הרכב הודה שהבטיח אחריות למצמד שהוא חלק מהגיר. הרשם הבכיר בנימין בן סימון קבע כי "בנסיבות שבהן מוכר רכב מציג מצג עובדתי ומשפטי בפני קונה, הדין רואה בכך חלק בלתי נפרד מהתחייבויות המוכר גם אם קיימת החרגה בכתב שלא הובהרה די הצורך. הרכב נסע פחות מ-40,000 ק"מ וכישלון של מצמדים בנסועה כזו אינו יכול להיחשב כבלאי טבעי גרידא, אלא כתקלה מהותית בתיבת ההילוכים".

נקבע כי מצג כללי של "אחריות לגיר" מבלי להבהיר כי רכיב מהותי במערכת ההנעה מוחרג ממנה, יש בו כדי להטעות צרכן סביר. חובת תום הלב מחייבת גילוי יזום של פרטים מהותיים, במיוחד כשצד אחד מצוי בעמדת יתרון במידע. עוד נקבע כי אם קיימת סתירה, יש לפרש חוזה לרעת המנסח במערכות יחסים צרכניות.

בית המשפט חיזק את המגמה המשפטית המגנה על ציפיות הצרכן ומעדיפה מצגים בעל פה על פני החרגות כתובות שאינן ברורות. הרשם קבע כי החוזה צריך להיות מפורש כי האחריות על הגיר כוללת מצמד. החברה חויבה לשלם 7,953 שקל עלות התיקון והוצאות בגובה 1,200 שקל.

משמעות הפסיקה: כאשר קיימת סתירה בין ההבטחה בעל פה למסמך בכתב לטובת מי שניסח את ההסכם - יפורש החוזה לרעת המנסח.

מספר תיק: 35047-01-25

בית המשפט המחוזי בירושלים חייב השבוע בעלי דירה בבית שמש לחתום על הסכם לפינוי בינוי, לאחר שסירבו בנימוק של בעיות בריאותיות וקשיים קוגנטיביים. הפרויקט כולל שני בניינים דו-קומתיים שיהרסו ותחתם ייבנו שניים חדשים. בעלי הדירות עתידים לקבל דירות גדולות יותר ב-70% כולל ממ"ד, מרפסת וחניה צמודה. 93.75% מבעלי הזכויות בדירות חתמו על ההסכם ונותרה דירה יחידה שלא חתמה. בעלי הדירות שחתמו תבעו את בעלי הדירה בטענה כי סירובם אינו סביר. הם ביקשו לפצותם ב3 מיליון שקל על אי מימוש ההסכם.

החוק קובע רשימת נסיבות שבהתקיימותן לא ייחשב סירוב לעסקה כבלתי סביר. בעלי הדירה לא עומדים בהן והם טענו לנסיבות מיוחדות הנוגעות לבריאותם, קושי בהתניידות, קשיים קוגנטיביים ועוד. בשל מוגבלותם הם טענו כי הם זכאים למעבר למגורים חלופיים עד לקבלת הדירה לאחר השלמת הפרויקט.

השופט אלעד פרסקי קבע כי אין מחלוקת באשר לקשייהם של הנתבעים, אך נדירים המקרים שבהם קובעים סירוב סביר בשל נסיבות מיוחדות. "הצבת דרישות לתמורה גבוהה מדי עשויה להביא לחוסר כדאיות של היזם בקידום הפרויקט ומכאן לאיונו".

עוד הוסיף השופט "אומנם, חברה נמדדת ביכולתה לגלות חמלה כלפי אוכלוסיות שאינן חזקות ובמוכנותה לשלם על כך 'מחירים'. אלא שבהיעדר קריטריונים ברורים (באשר ל"נסיבות מיוחדות") ובקונסטלציה שבה בכוחו של דייר אחד לעכב פרויקט שלם, עשוי גילוי חמלה כלפי דייר אחד להביא לגילוי חוסר חמלה כלפי יתר הדיירים, בעוד שחלק מאותם דיירים עשוי אף הוא להימנות על אוכלוסיות שאינן חזקות. כך בענייננו עסקינן במצוקה אמיתית של דיירים החיים ללא ממ"ד (הנתבעים הם הדיירים היחידים להם ממ"ד בדירה) בבניין ישן הכולל תשתיות ישנות ומשוועים לפתרון דחוף".

השופט קבע כי הפרויקט יוכל לצאת לדרך אם הדירה הזמנית תותאם לצורכי הנתבעים. היזם חויב להציע דירה עם ממ"ד, נגישה ומותאמת לצרכיהם, במרחק מסוים מבתם המטפלת בהם. בנוסף ישא היזם בביצוע הפעולות.

משמעות הפסיקה: בית המשפט ינסה למצוא פתרון לדייר ספציפי על מנת לאפשר לפרויקט התחדשות לצאת לדרך.

מספר תיק: 14432-04-25

חברה המנהלת עבור המדינה דירות הגישה תביעה נגד אישה בת 70 לדמי שימוש במקרקעין. החברה, שיכון ופיתוח ניהול נכסי משב"ש, חברה-בת של אזורים בניין, תבעה אישה שרכשה 2 דירות לפני למעלה מ-30 שנה, אך לא שילמה את מרבית הסכום עד היום.

בין החברה לאישה ובעלה נחתם ב-1994 הסכם מכר למכירת שתי דירות צמודות בגודל 60 מ"ר ברחוב רפאל הרואה באופקים בכ-60 אלף שקל לכל דירה. בני הזוג שילמו 1,863 שקל בלבד עד היום. האישה מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ובשנת 2005 התגרשה. ב-1996 הגישה שיכון תבעה לסילוק בני הזוג. ביהמ"ש נתן צו לפינוי הדירה אך פסק הדין לא בוצע, והאישה המשיכה להתגורר בה. בהמשך התנהלו בין הצדדים דין ודברים לתשלום עבור הדירות. החברה דרשה 4.6 מיליון שקל עבור השימוש בדירה לאורך השנים.

ב-2022 הוגשה התביעה הנוכחית לבית משפט השלום בתל אביב. הצדדים הגיעו להסכמה כי האישה תשכור דירה אחת של 60 מ"ר ב-2,500 שקל לחודש ותפנה את השנייה. בית המשפט נדרש להכריע מהם דמי השימוש לאחר שהתגוררה עשרות שנים בדירות.

נקבע כי החברה ידעה עשרות שנים שהאישה מתגוררת בדירות ולא השלימה התמורה. הפסיקה הכירה במתן רישיון מכללא (שימוש) למי שמחזיק במקרקעין מכוח שתיקת הבעלים.

השופטת עדי ניר בנימיני קבעה כי הזמן הרב מלמד על הסכמה בשתיקה להחזיק בדירות, ויש בו כדי לבסס רישיון מכללא לאישה. נקבע כי המו"מ סוכל בשל דרישת התשלום של מיליונים. "נסיבות חריגות אלו - פערי הכוחות בין הצדדים, שיתוף הפעולה של הנתבעת עם הצעת התובעת לרכישת הדירה במחיר שוק, והתנהלות התובעת שלמעשה סיכלה זאת בפועל - מביאות לכלל מסקנה כי מדובר במקרה שבו עד למועד הגשת התביעה התקיימה אי-בהירות באשר למעמדו של המחזיק במקרקעין". נקבע כי יש לחייב בדמי שכירות רק ממועד הגשת התביעה, כלומר מ-2022. שמאי העריך את השכירות ב-2,500 שקל לדירה אחת ו-2,300 שקל לשנייה. כך שהאישה חויבה ב-150 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: הימנעות מפעולה לגביית תשלום מצד בעלים של מקרקעין, במיוחד אם מדובר במדינה, עשויה לפטור מתשלום.

מספר תיק: ת"א 12273-12-22