איש התקשורת שמעון אלקבץ / צילום: תמר מצפי
איש התקשורת שמעון אלקבץ, חבר קיבוץ כפר עזה ואביה של סיון שנרצחה על ידי מחבלים ב-7 באוקטובר, התארח בוועידת הדרום לעסקים של גלובס. בשיחה עם קרן אוזן הוא סיפר על המעבר מאשדוד לכפר עזה לפני השבת השחורה: "הזמן הוא לא רופא ולא מביא הקלה. הייתי עסוק הרבה מאוד בשאלה למה הייתי צריך לעזוב את מגוריי באשדוד, שם סיון נולדה וגדלה, וגם כמשפחה גרעינית שהגיעה מבאר שבע. זה מעסיק אותי, וכשאני חוזר לשאלה הזו הרבה מציעים לי להניח לזה כי זה משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו - או שאתה נשבר, או שאתה ממשיך הלאה, קדימה. וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות, אבל זו שאלה שחוזרת אליך".
● ועידת הדרום לעסקים | "אנחנו לא רוצים כסף, תנו לנו ביטחון - תורידו את חיזבאללה כארגון צבאי"
● ועידת הדרום לעסקים | דנילוביץ': "מדינת ישראל מקדשת את גוש דן ומייצרת קניבליזם בנגב"
לדבריו, "חשוב לי להשמיע את הקול בכל מקום שמזמין אותי. זה עניין של שליחות לומר את המובן מאליו מבחינתי: ש-5,500 המפלצות הנוח’בות שפרצו את הגדר עשו זאת כדי לרצוח יהודים, ולא משנה אם בנובה, בשדרות, באופקים או בקיבוצים. אם היו מסתפקים רק בהרג, הם היו מגיעים גם לבאר שבע, אשדוד ואשקלון. הטויוטות שלהם היו מגיעות עד הרצליה, כי אף אחד לא עצר אותם במשך שעות שבהן אנסו, התעללו ותיעדו הכול במצלמות גו פרו ושידרו לרשתות".
אלקבץ הוסיף כי "יש לנו נטייה, והיא הכי טבעית, להמשיך הלאה ולהתקדם כי החיים חזקים יותר. אבל לצדם צריך להזכיר שמעבר לגדר יש מפלצות שלא רוצות אותך, וזה לא משנה מה תעשה. תסיע ילדים חולים שלהם לבתי חולים לטיפולים רפואיים - ואחר כך תמצא אותם מבותרים לחלוטין, כמו שעשו לעודד ליפשיץ. מה שרלוונטי הוא השנאה אלינו כיהודים. הם שחטו את כולם, הם לא רוצים אותנו כאן, וזה לא קשור לימין, לשמאל או לראש הממשלה המכהן. אלי ויזל אמר פעם: ‘רק תקשיבו להם’. לצערי, עד ה-7 באוקטובר לא הקשבנו, ואני מקווה שלאחר מכן, עם המחיר הכבד ששילמנו, נדע לזכור ולהבין שאנחנו חייבים לא לעצום עיניים - כי כשאתה עוצם עיניים, הם שוחטים אותך".
"לא היה כאן צבא ולא הייתה מדינה"
יש כאלה שאומרים שזה חלק מה-DNA הישראלי - לשכוח כדי להמשיך לחיות. היה קשה לפספס את הכעס שלך באולפנים, שהיה מהול באכזבה כואבת על תפקוד הצבא ב-7 באוקטובר. הכעס היה כל כך גדול והופנה בעיקר לדרג הצבאי. כמעט לא התייחסת לחלקו של הדרג המדיני.
"עברו עוד מעט שלוש שנים, והצלקת לא נסגרה, אבל הכאב הוא אותו כאב. אני חושב שבשבועות האחרונים אני מדבר הרבה יותר ממקום שדורש תיקון ופחות ממקום של כעס. סיפור הכעס בא לידי ביטוי בכך שרציתי שמי שהיו בתפקידים מרכזיים במטכ"ל באותו בוקר - לטעמי ולדעתי היו צריכים ללכת הביתה. שתי המילים שנאמרו אז בהודעות הוואטסאפ היו: ‘איפה הצבא’. כשהייתי סגור בממ"ד ושלפו את הבת שלי ואת בן זוגה נאור מהמיטה וטבחו בהם, לא שאלתי איפה ביבי וגלנט. שלדי הדם היהודים ממחנות ההשמדה לא הודו לצ’רצ’יל ורוזוולט אלא לחיילים. לא היה כאן צבא ולא הייתה מדינה".
עוד הוסיף כי "אם נצא מנקודת הנחה שנתניהו וגלנט היו במעצר עם סרבלים כתומים, איך זה רלוונטי לכך שמ-6:30 בבוקר ועד 12:30, במשך שעות שבהן אפשר היה לעשות את מה שצריך היה לעשות, לא עשו. טבחו בילדים שלנו בשעות האלה. זה בלתי נתפס. ועדיין, אין לנו שכירי חרב - הצבא זה אנחנו. הבן שלי בצבא עכשיו. ולכן צריך לעשות תיקון גדול וחשבון נפש".
"הצבא לא היה צבא ההגנה לישראל באותו בוקר של ה-7 באוקטובר. אני מסתכל על מפקד חיל האוויר שלא היה, ועל ראש אמ"ן כיום שלומי בינדר, שהיה ראש חטיבת המבצעים - הם קיבלו ציון נכשל. היום, כשהם מנהלים מאבק גבורה באמצעות חיילינו, מגיע להם ציון מצוין, וזה לא סותר. צריך לבחון איך אנחנו דואגים לחינוך לערכים של זהות יהודית ולשאלה למה אנחנו חיים כאן. חשוב להבין שלא משנים הוויכוחים הפנימיים, מה שחשוב הוא שהצבא ידע להתגבר על המפלצות האלה בדרום ובצפון. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו ולדורות הבאים".
*** גילוי מלא: הוועידה מתקיימת הודות לשיתוף-פעולה עם קבוצת שטראוס, בנק לאומי ועיריית נתיבות, בחסות דיפלומט, מפעל הפיס ורדיו דרום, ובהשתתפות תגלית ומקורות.