זירת ההתפרעויות בגולן השבוע. ההתנגדות לא דעכה
יש מספיק סיבות להתנגד לטורבינות רוח ליד הבית. מדובר במפלצות ברזל ובטון בגובה 200 מטר, יותר גבוה ממגדל עזריאלי העגול בתל אביב. פגיעה בנוף, שיבוש בנתיבי תעופת הציפורים, נזק פוטנציאלי לגידולים חקלאיים, הפקעת קרקעות ועוד.
אבל מנגד, תמיד חייבת לעלות שאלת האלטרנטיבה. ההבדל בין "אנרגיה מהגיהנום" (קידוחי דלק או גז), לעומת "אנרגיה מהשמיים" (רוח, שמש, מים). ומעל לכל, חייבת לעלות שאלת המשילות. העובדה הטריוויאלית כל כך שבמדינה דמוקרטית אפשר וחובה להתנגד, אבל אחרי שכל ההליכים הסתיימו, בתום מאות שעות של דיונים, אי אפשר להחליף את המדינה בכוח.
● עסקת ענק: דליה תרכוש מניו-מד ורציו גז מלוויתן ב-6.7 מיליארד דולר
● מנכ"ל מינהל התכנון: נרחיב פטור מהיתר בנייה למתקני אגירה
אם רוצים לזקק לסיפור אחד את בעיית המשילות של מדינת ישראל, כדאי להכיר את המחדל שממשיך לקרות ברמת הגולן. לא מדובר במחדל תשתיות ענק. מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים גדולים בהרבה בתחום הזה - בדרך להקמת מטרו בגוש דן, למתיחת פסי רכבת מצפון לדרום, הקמת שרות תעופה חדשים, מתקני טיהור שפכים ועוד. במקרה המדובר, אלה בסך הכול 104 מגה-וואט של חשמל שנוכל להסתדר גם בלעדיהם. אבל זו דוגמה וסמל. דפוס שמוכיח עד כמה המדינה לא מסוגלת להחליט, ולאחר מכן לא מסוגלת להבטיח ביצוע של החלטותיה. ושכולנו משלמים על כך בריבית, בביטוח, ובבריחת יזמים.
עוד ניסיון נכשל
איך שהדברים נראים כרגע, טורבינות כנראה כבר לא יוקמו בצפון רמת הגולן. חברת אנרג'יקס אמנם זכתה לכל האישור מוועדות התכנון וממשרד הביטחון, גם השר לביטחון פנים הצהיר שהן יקומו, אבל המציאות שונה לגמרי. נתחיל במספרים: ההסכם המקורי כלל 49 טורבינות, לאחר שהחברה רכשה את הזכויות במקום בשנת 2014 (מחברה פרטית שהחלה להריץ את התוכנית ב-2005).
רק שאז הוא צומצם ל-21 טורבינות בלבד. מאז החברה מנסה לקדם - לפחות בשלב ראשון - הקמת 10 טורבינות כאלו, "רחוק מאזורי המגורים וצמוד לגבול". וגם זה לא ממש מצליח.
בימים האחרונים, נכשל עוד ניסיון לעלות על הקרקע. מאות מפגינים דרוזים שרפו ציוד והכו שוטרים ואת אנשי החברה, ששוב הרימו ידיים ונסוגו. חמישה מהמתפרעים נעצרו, אבל שבוע אחרי, כולם כבר היו בבית.
בשנתיים האחרונות דווקא חלמו באנרג'יקס שהסנטימנט ישתנה, שהדרוזים לא ימשיכו להיאבק בשם "אדמות סוריות כבושות" בזמן שסוריה התפרקה וצה"ל עצמו נמצא עמוק בשטח, אבל ההתנגדות לטורבינות לא ממש דעכה. כולל אחרי שהחברה פינתה יותר מ-100 דונם שדות מוקשים באזור (מתוך 170 מתוכננים), מקרקעות שהוחזרו לבעליהן הדרוזים ועל חלקן כבר מגדלים היום דובדבנים.
צחוק הגורל, שהחברה גם ניסתה לעבוד עם קבלנים בני המקום, בתקווה שזה יסלול את הדרך להקמת הטורבינות. קבלן העפר הראשון היה מבוקעתא, פחות מ-3 ק"מ ממיקומן המיועד. אבל לדברי החברה, כשרק החלו העבודות הגיעו אליו הביתה, "שוחחו עם אשתו", ושכנעו אותו לוותר על העבודה. לאחר מכן החברה שכרה קבלן דרוזי מהגליל, אבל גם הוא די מהר נעלם. אלה שנשארו, גילו שבוע שעבר שכל הציוד שלהם נשרף. נזק של מיליוני שקלים, שבמקרה הטוב מכוסה בביטוח אבל כלל לא בטוח שתהיה אופציה לקבל פוליסה חדשה.
עד כמה הפארסה גדולה? בשנת 2010 הודיעו במשרד התשתיות שהפרויקט המדובר יחל להתרומם בשנת 2012. זמן ההקמה היה בין חצי שנה לשנה. בספטמבר 2010 חתם ראש הממשלה נתניהו על הכרזה לפיה הטורבינות יוגדרו פרויקט תשתית לאומית במסלול מהיר וקצר.
הממשלה לא הגיבה
אבל השנים חלפו. בינתיים החברה כבר דיווחה למשקיעים כי "לאור ההחלטה להקים את הפרויקט בשני שלבים, הוסטו 11 טורבינות מישראל לטובת הקמת פרויקט בליטא". באוגוסט 2025 החליט דירקטוריון החברה כי "ההסתברות להקמת שלב ב' הכולל את 11 הטורבינות נמוכה מ-50%, היות ואלה בעלות פוטנציאל התנגדות גבוה יותר בעקבות קרבתן לישובים הדרוזים".
אבל גם העשר הראשונות מחכות, לא ברור למה. הממשלה עצמה לא מתייחסת לאירוע. בשבוע שעבר, לאחר כישלון העלייה לקרקע, שלחו נתן חץ, יו"ר חברת אלוני חץ, ואסא לוינגר, מנכ"ל חברת אנרג'יקס הנמצאת בשליטתה, מכתב אישי לנתניהו. "ברמת הגולן לא הייתה משטרה ולא מדינה. אפס משילות ומקסימום הפקרה ורפיסות... אי-אכיפת החוק ומתן אפשרות בפועל לגורמים אלימים למנוע את קידום הפרויקט באמצעות כוח ואיומים, פוגעים בריבונות המדינה, בשלטון החוק וביכולת הממשלה לממש החלטות תכנוניות ותשתיתיות שאושרו כדין".
תשובה לא התקבלה. ולאחר שהחברה רשמה הפסד מירידת ערך בסך 36 מיליון שקל ברבעון השני של 2025, היא דיווחה כי היא צפויה לרשום הפרשה של עד 200 מיליון שקל ברבעון השני של 2026. מתישהו, כולנו נהיה אלה שישלמו על כך.
כוכבי השבוע
מצוין: הרשות חתומה על ההישג הגדול של הממשלה
רפורמת "חשבוניות ישראל" היא כנראה ההישג הכי דרמטי של הממשלה, אבל גם דוגמה לקושי לפרגן למהלכים סיזיפיים וחשובים כל כך. רפורמה מורכבת, של פקידות אפורה, שמכניסה הון עתק לקופת המדינה, ולא פחות חשוב - נלחמת בהצלחה בהון השחור, מה שעושה את תשלום המיסים שלנו לצודק והוגן מעט יותר. אם כולם תחת האלונקה, המעמסה קלה יותר.
הרפורמה ממאי 2024 נלחמה בהצלחה במבול חשבוניות שלא עמדו מאחוריהן עסקאות אמיתית. עוסק שלא מקבל מספר הקצאה בזמן אמת מרשות המסים, לא יכול להכיר בחשבונית כהוצאה מוכרת. סכום העסקאות הפיקטיביות שנבלם עד כה נאמד ב־34 מיליארד שקל, והוא מסביר לא רע את ההפתעה מהכנסות המסים חודש אחרי חודש.
השלב הבא יקרה בעוד כשבוע: הרף לדיווח על חשבוניות לרשות המסים יורד בעוד 50%, ל-5,000 שקל בלבד.
בלתי מספיק: הדלת המסתובבת של השרים
להבדיל מפקידי הציבור, הרגולטורים הידועים לשמצה, לשרים בישראל אין חובת צינון במעבר לג'וב הבא. בין היתר כי הם קובעים את הכללים לעצמם. ובכל זאת, הקפיצות שלהם מעוררות אי נוחות.
כך עשתה בזמנו אילת שקד, פעם שרת הפנים והמשפטים ומי שמינתה לא מעט פקידים בוועדות התכנון, שהלכה לכהן כיושבת ראש חברת הנדל"ן קרדן. וכך קרה השבוע, כששר הפנים לשעבר משה ארבל חצה את הכביש והתמנה ליו"ר מהדרין. חברה שמחזיקה בעיקר פרדסים ושטחי חקלאות, אבל לכולם ברור שהיא מעדיפה לבנות עליהם מגדלים ודירות. ולא יזיקו קשרים במוסדות התכנון כדי לשנות את הייעוד ולזרז עניינים. לא בכדי, לפני מספר שנים אותה מהדרין לקחה לשמש כמשנה למנכ"ל את דלית זילבר, ראש מינהל התכנון שבמשרד הפנים. לפחות היא חיכתה לסיום הצינון עד שעשתה את המהלך.