השקל החזק והבורסה המקומית שהתמקמה בצמרת הביצועים של השנים האחרונות יכולים להעיד עד כמה מצבו של המשק הישראלי איתן. לכך ניתן להוסיף את עסקאות הענק בהייטק ובתעשיות הביטחוניות, את התוצר של המשק שמציג ריבאונד אחרי סבבי הלחימה, וכן את האבטלה הנמוכה והעלייה העקבית בשכר הממוצע במשק.
בעבור ישראלים רבים, הקריאה בשורות אלה בוודאי משמחת, מעודדת וגם כזו שמצביעה על מה שכבר נהפך ברור: האיתנות והעמידות של הציבור הישראלי והעסקים הישראלים בולטת גם בזמני חירום וכשאי הוודאות מכה. ועדיין, לצד השמחה מהצלחות המשק, בקרב רבים מאיתנו מתעוררת גם אי נוחות.
● בין המאקרו למיקרו| יהלי רוטנברג: "אין סתירה בין מאקרו חזק למיקרו כואב - האזרח לא חי את התוצר"
● בין המאקרו למיקרו | עם 30 אלף שקל נטו בחודש: "נוכח ההכנסות, המרחק שלנו מדירה לא הגיוני"
היכן כל אותם נתונים מרשימים בחיי היומיום? הכיצד זה שגם עם משכורות נאות ואפילו תיק השקעות ההוצאות על חינוך מרקיעות שחקים; הביקור בסופר מלווה בהתלבטויות ובוויתורים; החלום לרכישת דירה מתרחק והשכירות שלא מפסיקה להתייקר היא כבר מזמן לא בעיה תל אביבית; וכשהדרך לעבודה רק מתארכת בפקקים שלא נגמרים מחייבת רבים (ובעיקר רבות) לוותר על משרות ולהסתפק בפחות ובקרוב.
איך זה שחסכונות הציבור בסך טריליוני שקלים, המיליארדים שמחליפים ידיים בבורסה, השיא בהוצאות האשראי, השכר הממוצע הגבוה כל כך והעמידות והשרידות המרשימה של המגזר העסקי - כל אלה לא באים לידי ביטוי ב"חיים עצמם"?
את השאלות הללו ועוד רבות נוספות, ננסה להציף - וגם לענות עליהן - בסדרת הכתבות שנפרסם בגלובס הפעם ובכל יום בשבוע הבא.
התחזיות אופטימיות והשווקים מצטרפים
"הכלכלה הישראלית התאוששה במהירות ממשברים גיאופוליטיים, וגם לאחר הפגיעה הניכרת מאז 7 באוקטובר המשק הפגין עמידות". בדברים הללו פתח את דבריו נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון בהרצאה שנשא בכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית. הנגיד הסביר שלמלחמה יש מחירים, כך למשל המשק הפסיד כתוצאה מהמלחמה יותר מ־11% תוצר עסקי, בניגוד למגמת צמיחה של כ־3.5% לשנה בשנים האחרונות. אך נתונים אחרונים מראים ששיעור הצמיחה בשנה שעברה רוויית המלחמות עמד על 2.9%, ולאחר הצניחה ברבעון הראשון של השנה בעקבות המלחמה מול איראן - כלכלנים צופים עלייה משמעותית השנה ובשנה הבאה.

אל התחזית האופטימית מצטרפים השווקים: השקל כל כך התחזק שהוא מעט מעל 2.9 שקלים לדולר, ולמעשה הדולר נחלש לעומתו מסוף שנת 2023 ב־19%. השקל החזק ממתן את האינפלציה ומקרב את הורדות הריבית של בנק ישראל, ובעוד שהוא פוגע ברווחיות היצוא - הוא גם ממריץ את היבוא ומוריד את העלות של חומרי הגלם לתעשייה, וכן מוזיל את הטיסות והקניות אונליין מחו"ל.
באותה תקופה גם מדד ת"א 35 רשם זינוק של 153%. בשנה האחרונה לבדה המדד צמח ב־66%, הרבה יותר מהנאסד"ק שהעלייה שנרשמה בו היא 36%. העליות הללו משקפות את ציפיות השוק, ובאות בהתאמה לירידה המשמעותית בפרמיית הסיכון של ישראל כפי שהיתה במהלך המלחמה.
אל כל אלו מצטרפים הגיוסים בהייטק - שהיה אחראי בשנה שעברה ל־57% מהיצוא של ישראל, ושכ־40% מצמיחת התוצר העסקי בשנים האחרונות מיוחסים אליו. ברבעון האחרון של השנה שעברה עמדו הגיוסים על 6.3 מיליארד דולר, וברבעון הראשון של השנה הנוכחית גויסו עוד 4 מיליארד דולר.
באשר לשיעור האבטלה בישראל, הוא נמוך בהשוואה היסטורית ועומד כיום על 2.8% עם שכר ממוצע שמטפס, ומגמת ההוצאות בכרטיסי אשראי נמצאת בקו ברור של עלייה בשנים האחרונות.

הנתונים מדהימים, אז איפה הבעיה?
רמת החיים בישראל ביחס למדינות ה־OECD נחשבת לטובה מאוד, בשנת 2022 עוד לפני המלחמה ישראל הייתה מקום 12 מתוך 38 מדינות שנבדקו. אבל בפועל, כשמתקננים את הנתונים ליוקר המחיה, התמונה נראית אחרת - אז ישראל מדורגת במקום ה־22. בשנת 2024 לאחר השפעות המלחמה היא הידרדרה למקום ה־24. כאמור, המלחמה החריפה את תמונת המצב אבל לא יצרה אותה.
יוקר המחיה הוא אחת מבעיות היסוד של המשק, כזו שמשפיעה על הכיס של כולם, אבל היא לא הבעיה היחידה. במשרד האוצר מתגאים בכך שבמשך שנים שמרו שם על מסגרת פיסקלית מאוזנת: הצליחו להפחית את הוצאות הביטחון ואת תשלומי הריבית על החוב של המדינה כדי לשמור על ההוצאה האזרחית לטובת אזרחי המדינה.
תמונת המצב כמובן השתנתה בעקבות המלחמה, כשחלקה של מערכת הביטחון מהתקציב הוכפל והריבית על החוב תפחה. אבל האמת היא, שישראל מצויה זה שנים ארוכות בתת־השקעה בשירותים אזרחיים והדבר בא לידי ביטוי בדרכים רבות. התוצר לשעת עבודה נמוך ביחס לרוב מדינות ה־OECD ונמוך בשליש ממדינות הסמן (בנצ'מרק). לעומת זאת, שיעור העוני הוא כמעט כפול מהממוצע ומשקף תמונת ראי של מגזר הייטק חזק שמטה את הממוצעים למעלה.
בבנק ישראל הסבירו בעבר שכדי לעודד את פריון העבודה צריך לדבר על איכות ההון האנושי ורמת ההון הפיזי. אותו הון פיזי כולל בתוכו תשתיות כמו כבישים ומסילות, נמלים, בתי ספר, בתי חולים, מתקני ספורט ועוד. ההשקעה בהם מצויה בפיגור חריף לעומת מדינות אחרות - כמחצית בלבד בהשוואה למדינות הסמן, לפי מכון טאוב.
גם בנק ישראל התייחס לרמת ההון הפיזי בישראל, ובפרט לאיכות התשתיות הציבוריות, "המצויה בפיגור חריף לעומת הרמות המקובלות במדינות הסמן". בבנק אף הדגימו: "הפער בתשתיות התחבורה בא לידי ביטוי בקישוריות נמוכה בין ובתוך יישובים ובעומסים חריגים בכבישים. דבר זה מתבטא בפגיעה באיכות החיים ובצריכת הפנאי ומוביל לבזבוז ניכר של משאבים ובעיקר של זמן. תופעות אלו פוגעות במישרין בצמיחת המשק וברמת החיים".

הבעיה שקצב גידול האוכלוסייה המהיר בישראל ביחס למדינות ה־OECD מייצר עוד יותר ביקושים לשירותים הללו מאשר במדינות אלו. כך, לפי בנק ישראל רק כדי לשמר את המצב הקיים עלינו להשקיע 40% יותר מאשר במדינות הארגון.
למרות הנתונים החד־משמעיים, בעשור האחרון לא חלו שינויים משמעותיים במצבה של ישראל לעומת מדינות ה־OECD ברמת החיים, בפריון ובתשתיות. במכון אהרן העריכו את הפער בכטריליון שקל שעל המדינה להשקיע בתשתיות במשך עשור.
אל כל אלו ניתן להוסיף את השחיקה במימון שירותים אזרחיים. כך ההוצאה הציבורית האזרחית לנפש מהווה רק שני שלישים מהממוצע של מדינות ה־OECD המתקדמות. מאז 1995 ועד לפרוץ המלחמה ירד משקל ההוצאה הביטחונית באחוז תוצר אחד כל חמש שנים, אבל משקל ההוצאה האזרחית מנגד כמעט ולא השתנה.
פרופ' בנימין בנטל, חוקר ראשי וראש תוכנית מדיניות הכלכלה במרכז טאוב, מסביר שהתוצר לנפש בישראל נמוך בכ־30% ביחס למדינות הסמן. "זה נובע מכמה סיבות, ובהן התשתיות הלאומיות. אנחנו מבלים שעות רבות בכבישים במקום במקום העבודה שלנו או בפנאי וזה פוגע בפריון. על זה אפשר להוסיף את חוסר התחרותיות והריכוזיות במשק וגם את איכות ההון האנושי", הוא מסביר.
כך לדבריו, "מבחן של ה־OECD המכונה PIAAC מודד את מיומנויות האוכלוסייה הבוגרת בישראל, וכשהסתכלנו על התוצאות של ישראל חשכו עינינו. נבחנים שם על כישורי קריאה, כישורים כמותיים וכישורי עבודה מול מערכת ממוחשבת, ועם כל ההייטק שיש פה - בכולם אנחנו בתחתית".
עובדים יותר מאירופה, עם פער של 30% בתפוקה
כתוצאה מהחולשות בהון הציבורי והאנושי, אומר פרופ' בנטל, "כדי לייצר תפוקה שהיא נמוכה ב־30% לנפש מהמדינות המפותחות באירופה המקבילות לנו, אנחנו צריכים לעבוד 20% יותר זמן - כפי שמוכיח פער שעות העבודה בין ישראל אליהן. הנתון הזה משקף את הרווחה של האזרחים כאן ומעיד על כך שרמת החיים שלנו נמוכה באופן משמעותי לעומת מי שחי בשבדיה, אוסטריה או דנמרק. בארה"ב שעות העבודה דומות לשלנו, אבל התפוקה כפולה משלנו. התפוקה לעובד דומה רק בסקטור ההייטק, שבו השכר הוא בערך פי שלושה מהשכר הממוצע במשק ללא ההייטק".
הפער בין נתוני המשק החיוביים ובין החיים בישראל מתחדד כשמסתכלים על עולם התעסוקה. כדי להבין את היקף חוזקו של ענף הייטק במשוואה הזו די לציין שרק 11.5% מהשכירים בישראל מועסקים בענף, אבל הם אחראים לשליש מההכנסות ממס הכנסה מעבודה של שכירים לקופת המדינה. ובצד השני, מנתוני בנק ישראל עולה ששיעור העובדים בעלי שכר נמוך בישראל הוא במקום השני בהשוואה למדינות ה־OECD. כמעט רבע מהעובדים בישראל מרוויחים שכר המוגדר נמוך, לעומת ממוצע של 15% במדינות האחרות. מתאם גבוה מיוחס לחברה החרדית והערבית.
כך בעוד שנתוני האבטלה בשפל שדוחף את השכר למעלה, שיעור התעסוקה משקף תמונה אחרת: 86% מהגברים היהודים שאינם חרדים השתתפו בשוק העבודה, לעומת 77% בחברה הערבית ו־53% בלבד בחברה החרדית. בקרב הנשים, 83% מהיהודיות הלא חרדיות השתתפו בשוק העבודה בשנה שעברה, לעומת 68% מהנשים החרדיות ו־33% בלבד מהנשים הערביות. השכר הממוצע הגבוה ביותר במשק שייך לגברים יהודים שאינם חרדים, שהשתכרו 111 שקל לשעה בממוצע. השכר הנמוך ביותר הוא לנשים ערביות שהשתכרו 56 שקלים בלבד.
"התשובה לפער בין המאקרו למיקרו היא, שאתה יכול לטבוע גם בעומק בריכה ממוצעת של 40 ס"מ", אומרת דפנה אבירם־ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "הבורסה הישראלית בביצועי שיא וזה מטורף. בשנה החולפת ת"א 35 עלה ב־60%. איפה אתה עושה תשואה כזאת? הפנסיות, קרנות ההשתלמות, ואפילו תיקי ההשקעות סביר שעלו, והעליות מבססות תחושת עושר. הציבור מרשה לעצמו להוציא, ואנחנו רואים צמיחה יפה ברכישות בכרטיסי אשראי. השקל חזק ומסתכלים עלינו בעולם כעוד 'סטייט' של ארה"ב ופרמיית הסיכון צנחה".
ויחד עם זאת, מדגישה אבירם־ניצן, שגם חברת דירקטוריון בגופים פיננסיים: "יש עצמאים שקורסים תחת הנטל, עובדים שעתיים שמהווים 30% מהשכירים במשק שלא זכאים לשום פיצוי, מילואימניקים, ענפים שלמים שמושבתים כמו בתיירות וגם יצואנים - רבים מכל אלו מהווים את התעשייה המסורתית ואלו ניצבים לעומת ההייטק והתעשיות הביטחוניות שמשגשגות".
חינוך והשקעה בתשתיות: איך יוצאים מהלופ?
פרופ' בנטל מסביר שמאז תחילת המלחמה וביחס ל־20 השנים האחרונות אנחנו עדים לפגיעה מתמשכת ברמת החיים בישראל בעקבות הוצאות הביטחון הכבדות וההגבלות מהן סובל המשק, אך לדבריו "הבעיה היא שישנן מגמות ארוכות טווח שהשפעות המלחמה 'רק' מצטרפות אליהן כמו הפריון הנמוך, ההשקעה הנמוכה בתשתיות והמבנה הפוליטי של הפניית משאבים למקומות הלא נכונים".
לדבריו, ההשקעה צריכה לבוא לידי ביטוי בתשתיות ציבוריות ובפרט בתחום התחבורה הציבורית, מערכת החינוך והכשרות לערבים וחרדים, וכן הסדרים שיגבירו תחרות במשק. "כל ממשלה עתידית שתקום תצטרך להתמודד עם הכיוונים האלה כבר ביום הראשון לכינונה".
גם במשרד האוצר הסבירו לאחרונה שהפתרונות נעוצים בשילוב אוכלוסיות בתעסוקה ובפרט נשים ערביות וגברים חרדים, בהגברת האפקטיביות והמהירות של פרויקטי תשתית, בהגדלת הפריון באמצעות חיזוק הון אנושי, בטיפול בריכוזיות להורדת יוקר המחיה ובהגברת האפקטיביות של עבודת הממשלה.
במכון אהרן אפילו הצמידו תג מחיר לרפורמות הנדרשות: השקעה בהשכלה ותעסוקה לאוכלוסיות החרדית והערבית תעלה את התוצר ב־0.6% בשנה, השקעה בתשתיות תחבורה תומכות דיור תוסיף 0.3% בשנה, יישום המלצות קיימות להשקעה בהייטק ודיגיטציה ממשלתית יניב עוד 0.3% ואימוץ טכנולוגיות AI בענפי המשק יניב 0.3% נוספים.