הכותב הוא יו"ר גליקמן-שמיר-סמסונוב | PUBLICIS
דיון שהתנהל במחלקת האסטרטגיה של משרד הפרסום שלנו, גליקמן-שמיר-סמסונוב, על היחס באירופה למותג "ישראל" לאורך השנים, הפך לשיחה על המונדיאל המתקרב, כולל השאלה האם דפוסי האהדה של ישראלים השתנו בשנות המלחמה.
ההיעדרות הכמעט-קבועה של נבחרת ישראל מהבמה המרכזית של הכדורגל העולמי אילצה את הישראלים לאמץ להם "אהבות חלופיות" - נבחרות שאותן יוכלו לאהוד במשך חודש פעם בארבע שנים במונדיאל. במשך שנים, מדינות אירופה עמדו במרכז מפת אהדה זו. תחילה הייתה זו אייאקס האגדית של יוהאן קרויף עם ה"טוטאל פוטבול", שאפיין גם את הנבחרת הלאומית של הולנד. פינה חמה בלב הישראלי הייתה שמורה גם לנבחרת האנגלית, שנחשבה למקור של הכדורגל העולמי.
● "אמריקניזציה והיפר-קפיטליזם": מונדיאל 2026 מגיע לממלכה של טראמפ
● יותר ממיליון כרטיסים לא מכורים: הקהל לא ממהר להגיע למונדיאל
עם הזמן עלתה לצמרת איטליה הקשוחה, שהתבססה על קבוצות כמו מילאן ויובנטוס. הנבחרת הספרדית זינקה לצמרת האהדה בזכות כוכביה המבריקים מהקבוצות היריבות, אך האהובות מאוד בישראל, ברצלונה וריאל מדריד. צרפת השתלבה בצמרת בזכות כדורגל מבריק עם כוכבי על כמו זידאן והנרי - עד לדמבלה ואמבפה כיום.
לצד הנבחרות האירופיות הייתה גם אהדה לנבחרות עם הכדורגל המסחרר, ברזיל וארגנטינה, שזכו במונדיאלים ובהערצה גוברת בעיקר לכוכבים הגדולים שלהן, כמו מרדונה, רונאלדיניו, ניימאר וכמובן מסי. אבל אירופה הייתה לא רק קרובה לעין, אלא גם ללב שלנו.
אהדה בטלטלה
מפת האהדה הישראלית עוברת בשנים האחרונות טלטלה עמוקה, ולא בגלל הכדורגל עצמו. אם במשך שנים ליחסים בין המדינות כמעט ולא הייתה השפעה, הרי שמאז ה-7 באוקטובר 2023 הביא גל השנאה הקיצוני לישראל לתגובת נגד. האם אפשר להמשיך לאהוב את הנבחרות של מדינות שהשמיצו, גינו והחרימו את ישראל, דווקא אחרי שהותקפה בשנאה ובאכזריות?
כאשר ראש ממשלת ספרד משמיץ את ישראל בכל הזדמנות; מנהיגים באירופה עוצרים משלוחי נשק לישראל, ומונעים ממטוסים אמריקאים לנחות בארצם במלחמה מול איראן; ורחובות לונדון, מרסיי ובריסל מוצפים במופעי שנאה נגד ישראל ויהודים - נדמה שגם האוהדים כבר לא יכולים לנתק בין הכדורגל למאבק שמתרחש מחוץ למגרש.
זו הייתה התחושה הראשונית שלנו, שאותה חיזקו - ואף העצימו - ממצאי הסקר שהוצאנו לפועל יחד עם גלי הרשנזון מנכ"לית סאפיו, המתמחה במחקר ובייעוץ מבוסס תובנות. על פי הסקר, בקרב המתעניינים במונדיאל, 34% אמרו כי הם אוהדים פחות את נבחרת ספרד, ו-29% אוהדים פחות את נבחרת צרפת לעומת טורנירים קודמים, בגלל ההתנהלות של המדינה מול ישראל בשנים האחרונות. כידוע, מדינות אלה הן שתיים מהעוינות ביותר לישראל בשנים האחרונות.
לרשימה המפוקפקת הזאת נכנסת גם שכנתנו מדרום - נבחרת מצרים עם 26%, לצד מדינות ערב אחרות כמו תוניסיה (13%) ומרוקו (12%), ומעט מאחוריהן, אפשר למצוא גם את הולנד (10%) ואנגליה (9%), שרשמו ירידה באהדה כלפיהן, בעיקר בגלל הסנטימנט העוין של ממשלותיהן.
המגמה ברורה: הישראלים שחוו על בשרם את האנטישמיות בביקוריהם בהולנד (מכבי תל אביב), ובספרד (הפועל תל אביב), למשל, לא מצליחים יותר להתעלם מהשנאה היוקדת אלינו. האכזבה המרה של ישראלים מהיבשת שבה טיילו ואהבו מרחיקה אותם מהנבחרות הנפלאות של ספרד וצרפת, ואפילו (באופן חלקי) מאנגליה והולנד.
העולם החדש מוביל
בתמונת מראה, הסקר מראה כי הנבחרות הדרום-אמריקאיות טיפסו לראש טבלת הנבחרות האהודות בישראל. ארגנטינה וברזיל הן באופן מובהק הנבחרות האהודות בארץ - בפער גדול מהנבחרות האירופיות.
בקרב המתעניינים במונדיאל, ארגנטינה מובילה עם 38% וברזיל במקום השני עם 24% (ניתן היה לבחור ביותר ממדינה אחת). אם נוסיף להם את ארה"ב (6%) ואת אורוגוואי (3%), הרי שאפשר לראות שנבחרות יבשת אמריקה יכולות להקים יחד קואליציה של אהדה בישראל - ולהשאיר את הגוש האירופי מאחור.
נדמה שהתגובה לעימות הבינלאומי הייתה כה חזקה, עד שאפילו גרמניה (נבחרת שהייתה שנואה בישראל במשך עשורים רבים) דומה בשיעור האהדה לספרד (12%), ועוקפת את צרפת (שמדשדשת מאחור עם 5%) - למרות ההצלחות המשמעותיות יותר שלהן על המגרש בעשור האחרון.
סביר להניח שזה בגלל היחס החם שהפגינו קבוצות כדורגל גרמניות לחטופים ולמשפחותיהם, ולמתינות היחסית של ממשלת גרמניה כלפי ישראל. זאת לעומת דגלי פלסטין ביציעים ועל כתפי כוכב ברצלונה ונבחרת ספרד לאמין ימאל, ושל שחקנים צרפתים - ולצעדים העוינים של פדרו סאנצ'ס ועמנואל מאקרון.
ומה בחברה הערבית?
גם בחברה הערבית, המונדיאל הוא הרבה יותר מאירוע ספורט - זו תופעה תרבותית וצרכנית שלמה. "מי שיבקר בעיר ערבית בתקופת המונדיאל יגלה בתים מכוסים דגלים ואביזרי אהדה, ואווירה של חג אמיתי", אומר כאמל אבו דאהש, בעלי משרד הפרסום אסוואק המתמחה בשיווק לחברה הערבית. "זו תחרות שמניעה גל צרכני משמעותי - מזינוק בהכנסות עסקי המזון והשתייה, דרך רכישת מסכי טלוויזיה ענקיים, ועד חידוש הבית לקראת אירוח משפחה וחברים".
בסקר שערך החודש מכון המחקר אפקאר, בראשות ד"ר הישאם ג'ובראן, המוביל את מחקרי המגזר עבור מותגים בולטים במשק, נחשפת תמונה מעניינת: מרוקו וברזיל הן הנבחרות האהודות ביותר בחברה הערבית בישראל (שתיהן עם 25% תמיכה). אחריהן דורגו ספרד (16%), ארגנטינה וגרמניה (15% כל אחת), מצרים (12%) וצרפת עם 11% (גם כאן הנשאלים יכלו לבחור יותר מנבחרת אחת בסקר).
"זו לא מקריות", אומר אבו דאהש. "מרוקו מייצגת את הגאווה הערבית-מוסלמית שהגיעה לשלבים שלא נראו קודם בכדורגל הבינלאומי, וברזיל היא אהבת ילדות שעוברת מאב לבן. זו לא אהדה שאפשר לנחש מהצד: היא מונעת מזהות, מגאווה ומהיסטוריה, ולא רק מתוצאות על המגרש".
בזכות מסי ומיליי
בכל הנוגע לשינוי באהדה, לא מדובר רק במספרים קרים. אני מרגיש את המהפך הזה בעצמי. מאז ילדותי אהבתי מאוד את נבחרת האורנג', עם הכדורגל היפה, היצירתי וההתקפי שלה, אך במונדיאל הקרוב הלב אמנם יזכור את קבוצת נעורי הכתומה, אך הראש לא ישכח את ההפגנות האנטישמיות הנוראיות.
אל הוואקום הזה שנוצר בתוכי נכנסת גם אצלי ארגנטינה, שהייתה אהודה מאז מרדונה ומסי, אבל מעמדה התעצם, והפעם בזכות יחסו החם של נשיא ארגנטינה חבייר מיליי לישראל. התמיכה הפומבית שלו, הביקורים המתוקשרים והקו הפרו-ישראלי החריג בזירה הבינלאומית יצרו תחושת קירבה חסרת תקדים לארגנטינה כמדינה, וגם כנבחרת כדורגל.
באופן אירוני, דווקא כשעידן מסי מתקרב לסיומו, אהדת ארגנטינה בישראל תגיע לשיא חדש. לא רק בזכות הכדורגל והזכייה שלה בטורניר הקודם (אז ניצחה את צרפת בגמר), אלא משום שהיא נתפסת כיום בעיני ישראלים רבים כידידה אמיתית בעולם שהופך מנוכר יותר.
המונדיאל הקרוב לא יהיה אפוא רק מאבק בין יבשות, מדינות וסגנונות משחק. עבור ישראלים רבים, הוא יהיה גם מבחן של זהות, רגשות ושייכות.
