האם ניתן לקיים שני "מרכזי חיים" - בישראל ובחו"ל - ולהיות מחויבים במס בישראל? פסק דין שניתן לאחרונה על־ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהשיב על שאלה זו בחיוב, מעורר דיונים ערים בקרב מומחי מס. אלה מזהירים כי ניהול לא מוקפד של רילוקיישן עלול להוביל לחשיפת מס בלתי צפויה בשתי המדינות, ואף לחבות ב"כפל מס".
● שלושה פסקי דין | מהנדס עיר אישר הקמת מבנה בשטח של מועצה אחרת. מה קבע בית המשפט?
● הפרויקטים יחכו: התיקון לחוק שביקש לעשות סדר בהיטלי ההשבחה הצית מחלוקות חדשות
פסק הדין שעורר את הדיון עוסק בעניינו של איש העסקים חיים צח, ששימש בעברו כמנכ"ל עיריית הרצליה. צח טען כי עזב את ישראל לפני כ־40 שנה וניתק את תושבותו, לאחר שהשאיר את משפחתו בארץ.
עם זאת, בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את גרסתו וקבע כי הוא "נותר תושב ישראל לצורכי מס". בפסק הדין הודגש כי עסקיו הענפים של צח בחו"ל אינם גוברים על זיקותיו המשפחתיות והאישיות האיתנות לישראל.
בפסק הדין, העוסק בשאלת ניתוק התושבות לצורכי מס של אנשי עסקים בחו"ל, קבעה השופטת ירדנה סרוסי כי ייתכן שלאדם יהיו שני מרכזי חיים בשתי מדינות שונות.
חיים במציאות מודרנית
לדברי השופטת סרוסי, "במציאות המודרנית ניתן לחיות במקביל בכמה מקומות ולקיים זיקות חזקות בכל אחד מהם". השופטת ציינה כי לאדם יכולים להיות שני מרכזי חיים מקבילים, למשל כאשר הנישום מחלק את זמנו באופן שווה בין שני מקומות ומנהל בשניהם שגרת חיים קבועה ומלאה תוך החזקת בתי קבע. לאמירות אלה עשויה להיות השפעה מכרעת על מחלוקות רבות המתנהלות מול רשות המסים בנוגע לשאלת ניתוק התושבות.
אנשי עסקים ישראלים רבים מנהלים את עסקיהם מחוץ לישראל מסיבות עסקיות או מיסוייות, תוך בחירה בין אורח חיים הכולל טיסות תכופות או מגורים קבועים במדינת הפעילות העסקית והגעה לישראל לסירוגין.
להחלטה על תדירות הביקורים בארץ ועל מיקומו של "בית הקבע" יש השלכות כלכליות דרמטיות: על־פי פקודת מס הכנסה, תושבי ישראל נדרשים לשלם מס הכנסה בישראל על כלל הכנסותיהם העולמיות, בעוד שתושבי חוץ נדרשים לשלם מס בישראל רק על הכנסות שמקום הפקתן בישראל. בהתחשב בכך, הקביעה כי אדם הוא תושב ישראל היא משמעותית.
כיום, יחיד נחשב לתושב המדינה אם מרכז חייו מצוי בישראל. בחינת "מרכז החיים" מבוססת על שקלול מאפיינים איכותיים, בהם מיקום בית הקבע, מקום המגורים של היחיד ובני משפחתו, מקום העסקתו הרגיל ומוקד האינטרסים הכלכליים שלו. לצד אלה, קיימים קריטריונים כמותיים הנסמכים על מספר ימי השהות של היחיד בישראל במהלך שנת המס, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות המבחנים האיכותיים של מרכז החיים.
טענת פקיד השומה
זו בדיוק הייתה הטענה של צח, כאשר רשות המסים דרשה ממנו מס על כל הכנסותיו בחו"ל לאורך שנים: הוא טען כי למרות שהגיע פעמים רבות לישראל במהלך השנים, מרכז חייו היה בחו"ל.
לדבריו, בשנת 1985 הוא עזב את ישראל ואת משפחתו לטובת הקמה וניהול פעילות עסקית באנגליה. בהמשך, בשנת 1991 הקים עסקים בענף החקלאות והלול בניגריה, ובשנת 1993 העתיק את מגוריו לניגריה, שם הוא מקים ומנהל עד היום שתי חברות מצליחות.
מנגד, פקיד השומה טען כי לאורך השנים שהה צח בישראל בממוצע של למעלה ממחצית ימי כל חודש, ולפיכך נותר תושב ישראל.
השופטת סרוסי קיבלה את עמדת פקיד השומה וקבעה כי צח לא הצליח לסתור את "חזקת הימים", שכן במשך למעלה מ-30 שנה שהה בישראל זמן נכבד. עוד נקבע כי מבחן הזיקות מלמד על תושבותו הישראלית; הגם שהיו לו זיקות עסקיות חזקות בניגריה, זיקותיו למשפחתו בארץ נותרו משמעותיות. בית המשפט הבהיר כי העובדה שלאדם יש בית ועסקים במדינה זרה, אינה מאיינת את קיומו של מרכז חיים בישראל.
השופטת הוסיפה כי בהיעדר אמנה למניעת כפל מס הכוללת "כללי שוברי שוויון" בין המדינות, השילוב בין הזיקות המשפחתיות והאישיות לבין ימי השהות הרבים הכריע את הכף והוביל להגדרת המערער כתושב ישראל.
חשיפה לכפל מס
לדברי המומחים, כאן בדיוק טמונה הבעיה. עו"ד דורון מוטעי, שותף וראש מחלקת המסים במשרד פרל כהן, מציין כי "פסק הדין ממחיש את הפער שבין 'האמת העובדתית' ל'אמת המשפטית', שכן העולם המודרני מאפשר לאדם לחלק את חייו בין כמה מדינות, בעוד שהדין הקיים מתקשה לפצל את התושבות לצורכי מס".
לדבריו, התפיסה המשפטית המקובלת בעולם גורסת כי אדם או תאגיד יכולים להיות תושבים לצורכי מס במדינה אחת בלבד - אף שבפועל אנשים מחלקים את חייהם בין מספר מוקדים.
מוטעי מסביר כי "חוקי המס של כל מדינה שואפים לקבוע כללים להגדרת תושבות, בעוד שאמנות מס מנסות להכריע במצבים שבהם שתי מדינות רואות באותו אדם תושב שלהן. לטענתו, הכרעה זו נועדה לפתור את בעיית התושבות הכפולה, אך היא אינה מתמודדת עם שאלת חלוקת "עוגת המס" בין המדינות".
בנסיבות אלה, הוא מדגיש כי "מי שמחלק את חייו בין מספר מדינות, נדרש להביא בחשבון את חוקי המס הרלוונטיים ואת קיומה או היעדרה של אמנה למניעת כפל מס. בהתאם לכך, עליו לגזור את הפעולות המשפיעות על אורח חייו, לרבות משך השהות בכל מדינה, בעלות על נכסים, מקום המגורים של המשפחה הגרעינית ומיקום בית הקבע".
עו"ד (רו"ח) רחלי גוז־לביא, שותפה מנהלת וראש מחלקת המסים במשרד עמית פולק מטלון, מוסיפה כי "המשמעות המעשית של הערת בית המשפט - שבמציאות המודרנית ייתכנו אף שני מרכזי חיים מקבילים - היא חשובה במיוחד: כאשר לאדם יש זיקות מהותיות ליותר ממדינה אחת, אי־אפשר להסתפק בבחינה אינטואיטיבית של 'איפה הוא גר', אלא יש לבדוק האם קיימת אמנת מס רלוונטית ומהם כללי שובר השוויון החלים מכוחה". לדבריה, "בהיעדר אמנה, החשיפה למחלוקת תושבות ואף לכפל מס עלולה להיות מורכבת יותר".
גוז־לביא מציינת כי "על רקע מציאות גלובלית של עבודה חוצת גבולות, ניהול עסקים ממדינה אחת וכדומה, ניכרת מגמה הולכת וגוברת בפסיקה להתאים את מבחני התושבות לדפוסי החיים החדשים".
מנגד, עו"ד אורי גולדמן, בעל משרד גולדמן ושות' המתמחה במיסוי, מבקש להרגיע ואומר כי "לכאורה על מקרים כאלה נאמר: HARD CASES MAKE BAD LAW". עם זאת, לדבריו, "מקריאת פסק הדין המלא עולה תמונה שונה, שכן עיקר התייחסות בית המשפט אליו הייתה עובדתית, שמתאימה לעניינו הספציפי של המערער".
גולדמן מוסיף כי "מפסק הדין עולה כי בית המשפט לא נדרש להכריע בשאלה המשפטית של מרכז חייו של המערער, משום שהוא קבע כי המערער כלל לא הצליח לסתור את קיומה של 'חזקת הימים' (הקובעת חזקה לפי מספר ימים שבו המערער שהה בישראל בשנת המס)".




















