נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן העיר היום (ד') גם את הסקפטיים ביותר בנוגע לתפיסה כי טורקיה מהווה איום על ישראל, באומרו כי "תקיפות ישראל בסוריה ובלבנון הגיעו לנקודה שבה הן מאיימות על טורקיה". עם זאת, נכון הרבה יותר להסתכל על אנקרה בקונטקסט הרחב: טורקיה הפכה לאיום הגדול ביותר על המדינות הפרו־מערביות במזרח הים התיכון, ולא רק על ישראל.
● בעולם מזהירים: חוקי המלחמה השתנו, וגם ישראל צריכה להיערך מחדש
● טראמפ בן 80, והחגיגה שהוא מתכנן הפכה למחלוקת פוליטית
יתרה מכך, טורקיה תחת ארדואן היא איום הרבה יותר גדול ואסטרטגי על ישראל מאשר איראן. לרפובליקה האסלאמית יש טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים, אבל לטורקיה יש הרבה יותר יכולות: ברמה הצבאית, לפי מכון SIPRI, טורקיה מייצאת כ־1.8% מתוך כלל הסחר הבינלאומי באמל"ח (פי 6 מאיראן) ותקציב הביטחון שלה גבוה פי 5.5; ברמה המדינית, טורקיה מפעילה מדינות בתור פרוקסי (סוריה, לוב וסומליה), בעוד טהרן משתמשת בגורמים בלתי מדינתיים; וברמה הכלכלית, מנתוני הבנק העולמי עולה כי התוצר לנפש בטורקיה (15,892 דולר) גבוה פי שלושה מזה של איראן.
נקודת המבט שלפיה מסתכלים על טורקיה בתור איום עתידי היא שגויה ביסודה. ומדוע? קחו דוגמה: הפרלמנט הטורקי שצפוי להעביר החודש בפרלמנט את חוק "המולדת הכחולה" (מאבי ואטאן), שנגזר משם החזון שלפיו טורקיה צריכה לשלוט בכלל המרחבים במזרח הים התיכון, הים האגאי והים השחור. המשמעות בשטח, היא כפייה של 12 מייל ימי טורקי על חשבון הטריטוריות היווניות. צעד שיפגע בזכויות החוקיות של היוונים להשתמש במרחב, לדוגמה, עבור דיג, אנרגיה, וגם תשתיות תת־מימיות להובלת חשמל וכבלי תקשורת.
הכבל שאמור לחבר את שלוש המדינות לרשת החשמל
אותו החוק צפוי להגביל, לתפיסת טורקיה, את מיזם אינטרקונקטור, שבבסיסו כבל חשמל תת־ימי באורך כ־1,200 ק"מ מיוון דרך קפריסין ועד לישראל. הכבל, מהארוכים מסוגו בעולם, אמור לחבר את שלוש המדינות לרשת החשמל האירופית, והמדינות המעורבות בתוכנית ממתינות לניתוח העלות־תועלת של המקטע בין ישראל לבין קפריסין בן כ־330 ק"מ, שצפוי להתקבל בקרוב. במידה והחוק יאושר, התנגשות צבאית ימית היא לא שאלה של "אם", אלא "מתי". והמתי הוא קרוב.
עבור ירושלים, זו תוכנית אסטרטגית. כפי שישראל היא כלכלת אי, זו גם מדינת אי במובן האנרגטי. חיבור מיוון לישראל, יקשר את רשת החשמל האירופאית לכאן. כך, בין אם זה כתוצאה מפגיעת טילים ובין אם זה כתוצאה מתקלה טכנית, יהיה גיבוי חשמלי לישראל. אולם, כבר באפריל אשתקד הביאה יוון את הספינה האיטלית NG Worker לפריסת כבלים במרחב האיים קאסוס וקרפת'וס (בין רודוס לבין כרתים), ונסוגה בגין איומי אנקרה לחתוך אותם.
התפיסה הניאו־עות'מאנית של ארדואן לא מסתכמת ביבשה. חזון "המולדת הכחולה" הטורקי נובע מהעובדה שטורקיה אינה חתומה על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם (UNCLOS), וטוענת בניגוד לחוק הבינלאומי כי האיים היווניים מהווים המשך של אנטוליה. המשמעות היא שבזמן שהחוק הבינלאומי רואה בכל אי כבעל מדף יבשת עצמאי, בעקבותיו הוא זכאי למים טריטוריאליים של 12 מייל ימי, אנקרה מאיימת כי המרחב שלה. לכן, הם מעוניינים באמצעות החוק לבטל את הפשרה שלפיה כל אי זכאי לכשישה מייל ימי, ולכפות מים כלכליים טורקיים על המרחב. בדרך זו, ישפיעו גם במישרין על ביטחונה האנרגטי של ישראל.
המולדת הכחולה משקפת גם את האיום המדיני שנובע מטורקיה, ומולו ישראל מתמודדת באמצעות ההכרה ההיסטורית בעצמאות סומלילנד - אף שהיוזמה הזו גם קשורה לאיום החות'י. אנקרה לקחה את אסטרטגיית הפרוקסי של איראן, ושדרגה אותה: בזמן שהרפובליקה האסלאמית משתמשת בגורמים בלתי מדינתיים, טורקיה מפעילה מדינות. מדוע זה עדיף? בכל פעולה שתנקוט ישראל נגד ישות "בובה" של טורקיה, המשמעויות המדינתיות עשויות להיות חמורות בהרבה.
בסוריה, לדוגמה, שולט מנהיג־בובה של טורקיה, לכל הפחות אקס־ג'יהאדיסט לפי המערב, אחמד א־שרע (אבו מוחמד אל־ג'ולאני). במצב שבו הוא ירכז כוחות באזור סווידא בהיקף שיאיים על ישראל ויחייב אותה להגיב, אז מדינת סוריה תוכל לפנות לאו"ם ולנקוט בפעולות דיפלומטיות נגדנו. אותה הסיטואציה מתרחשת גם בלוב, שעמה טורקיה המציאה גבול ימי יש מאין ב־2019 על חשבון יוון (רק כי ארדואן החליט); וכמובן, בסומליה.
סומליה היא סיפור רגיש לישראל, הרבה יותר מהאופן שבו הנושא מסוקר בארץ. סומליה וסומלילנד ממוקמות דרומית לבאב אל־מנדב, נתיב השיט האסטרטגי שבו עברו עד המלחמה כ־12% מהסחר הימי העולמי. כפי שבירושלים מזהים את המשמעות, עוד הרבה קודם זיהו זאת בטורקיה - וניצלו את העובדה שסומליה היא המדינה הנחשלת ביותר באפריקה בשביל לקנות אותה תמורת נזיד עדשים. כיום, הטורקים מפעילים בסומליה את הבסיס הגדול ביותר שלהם מחוץ למדינה ואחת התגובות האופרטיביות הראשונות שלהם להכרה הישראלית בסומלילנד שנתקעה להם כמו עצם בגרון, הייתה הסטת מטוסי F-16 לסומליה.
טורקיה היא גם האיום הכלכלי החמור ביותר על ישראל במרחב. חברת נאט"ו שנהנית משגריר אמריקאי, טום ברק, שחושב על עסקיו - הרבה יותר מהאינטרסים הלאומיים של ארה"ב, ולדעת רבים הוא יותר "שגריר טורקיה בארה"ב מאשר שגריר ארה"ב בטורקיה". בד בבד, התפיסה המדינית של אנקרה מביאה לסיטואציה כי בזמן שהיא חברת נאט"ו, היא גם במעמד משקיפה בארגון שנגחאי לשיתוף פעולה.
הפתרון לאיום הטורקי נמצא בארה"ב
המיקום האסטרטגי של טורקיה גם מועיל בסוגיות כלכליות רבות, בהן השליטה על הבוספורוס והדרדנלים (שער הכניסה והיציאה היחיד מהים השחור); הובלת נפט וגז טבעי מאזרבייג'ן לאירופה; ואף תנועות משא ברכבות מסין לאירופה, ולהיפך. זה מאפשר לארדואן מרחב תמרון נפלא, הרבה יותר מהשימוש בפליטים הסורים בעשור הקודם בשביל לגבות ממדינות אירופה "פרוטקשן".
בסיכומו של דבר, האמירה של נשיא טורקיה כי הביטחון הלאומי של מדינתו מתחיל "בחאלב, בדמשק, ובביירות" מהווה רמיזה לשני יעדים: ניצול המצב הכלכלי בלבנון בשביל להפוך אותה לעוד מדינת בובה, ולהרחבת האיום הטורקי על מרחבים נוספים. היום זו ישראל, קפריסין ויוון, ומחר אלו יהיו מדינות מתונות ופרו־מערביות כדוגמת איחוד האמירויות. זה גם לא רחוק, כי טורקיה מסייעת לממשלת סודאן במלחמת האזרחים מול המורדים משורות כוחות התמיכה המהירה, שלהם מסייעת אבו דאבי.
הפתרון לאיום הטורקי לא נמצא בישראל, אלא בארה"ב. אם ממשל טראמפ לא יתעשת מהתדמית השגויה בעיניו של טורקיה בוושינגטון בעידוד ברק, אז מה שאנחנו ראינו בחודשים האחרונים בדמות התרחבות האיום האיראני מישראל בלבד לכל המרחב, יקרה גם עם טורקיה. ועם טורקיה, זה יהיה אגרסיבי יותר, אינטנסיבי יותר, ומאיים הרבה יותר.
