בכנופיות של לוס אנג'לס קוראים לה "ליטל מאמא": החוקרת שחושפת את מסלול ההידרדרות של בני נוער לפשע

בשבוע במאי שבו נרצחו שני צעירים על ידי חבורות בני נוער, וכנופיית SSQ עלתה לכותרות, פנינו לחוקרת הכנופיות מלוס אנג'לס, ד"ר ג'ורג'ה ליפ (Jorja Leap), כדי ללמוד ממנה על פשיעה של בני נוער. "אני עסוקה במשפט שיש בו סיכון לגזר דין מוות", אמרה לנו אז וביקשה לדחות את הראיון למועד מאוחר יותר.

● חזית המדע | החוקר שמציע: תתחילו לחשוב על החיים בגיל 100
● חזית המדע | "בואו נגרום לחיידקים לייצר נפט": החוקר שרוצה להפוך את ישראל למעצמה של הנדסה וביולוגיה

ליפ, אישה לבנה שקיבלה מהכנופיות בלוס אנג'לס את תואר הכבוד "ליטל מאמא", חיה על הגבול שבין חוקרת לגורם מסייע. באופן מסוים, היא כבר חלק מהקהילה. היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, והיום היא ד"ר לאנתרופולוגיה באוניברסיטת UCLA ויועצת מבוקשת לקובעי מדיניות. היא חברה בוועדות, משמשת עדה מומחית ומנהלת תוכניות התערבות. לכן משפט רצח נגד חבר כנופייה הוא מבחינתה עניין אישי. היא התפנתה לשיחה רק אחרי שהתקבל פסק הדין: הנאשם יישב בכלא אך לא יוצא להורג.

עיר אחת ו־1,100 מקרי רצח בשנה

הרצח של זלקה בפתח תקווה, וימים ספורים אחריו של דסטאו צ'קול בבאר שבע העלה את המודעות לקיומן של כנופיות בני נוער בישראל. בסמיכות זמנים, נחשפה גם התקפה מתוכננת של כנופיית SSQ, שככל הידוע משלבת נערים ונערות, ילדי זרים ומקומיים משכונת שפירא בתל אביב. מדובר בכנופייה שהחלה בעבירות קטנות ובהדרגה פיתחה קשרים עם משפחות פשע. נדמה שחבורות בני הנוער המקומיות מייבאות לישראל לפחות חלק מהסמלים ומהדפוסים של הכנופיות האמריקאיות.

המחקר של ליפ מתמקד בשכונת וואטס בדרום לוס אנג'לס. בשנות ה־90 של המאה הקודמת התרחשו בעיר כולה 1,100 מקרי רצח בשנה, וחלק ניכר מהם היה באותה שכונה. העשור ההוא זכה לכינוי The Decade of Death, עשור המוות. מאז המצב השתפר, בין השאר הודות לפעולות שהובילו גופים שונים באזור. מספר מקרי הרצח בשנה ירד ל־300 בשנים האחרונות.

איך הגעת לחקור כנופיות?
"עבדתי כעובדת סוציאלית בבית החולים מרטין לותר קינג בשכונת וואטס בלוס אנג'לס. טיפלתי בילדים שעברו התעללות במשפחה, והאמת היא שלא יכולתי להכיל את זה. התחלתי לחקור כנופיות כי זה היה קל יותר".

ליפ, שנולדה ב־1955, גדלה בשנות חייה הראשונות ברחוב סמוך לשכונת וואטס, "שהיום קוראים לו לפעמים 'סמטת הרצח'", כדבריה. זו הייתה בעבר שכונה של מעמד הפועלים הלבן, אך כשליפ הייתה ילדה התרחש בה שינוי דמוגרפי והיא הפכה לשחורה ברובה. בשנות ה־60 של המאה הקודמת התרחשו שם מהומות, ולאחר מכן החלה עלייתן של הכנופיות. ליפ כבר לא גרה אז בשכונה, אך היא חזרה אליה לעתים קרובות כדי לבקר קרובי משפחה. הוריה שוחחו איתה בפתיחות על הסיבות לעזיבתם את האזור.

"היום היו קוראים לזה 'שיחות על צדק חברתי', אמרה בעבר. "אבל אז מבחינתם, הם פשוט ניסו להסביר לי איך העולם עובד".

 ד''ר ג'ורג'ה ליפ עובדת לצד אנשי שכונת וואטס, לוס אנג'לס / צילום: באדיבות ד''ר ג'ורג'ה ליפ

"אל תבואי לשכונה הלילה"

כשסיימה את לימודיה בעבודה סוציאלית, היא ידעה שהיא תחזור לוואטס. היא שמה לב שרבים מהילדים שעברו התעללות היו אלה שהצטרפו מאוחר יותר לכנופיות. "הם שיחקו אותה קשוחים כדי לכסות על מה שהם עברו. הכנופייה הפכה להיות המשפחה שלהם".

בשיאו של גל האלימות בשכונה, היא מספרת, "הייתי מדברת עם מישהו ולמחרת הייתי מגיעה ושואלת 'איפה ג'ון?' והיו אומרים לי, 'אה, הוא נרצח הלילה'. זו הייתה ממש מלחמה".

היא עזבה את השכונה כדי להפוך לחוקרת וחזרה אליה בהמשך. היא ידעה שהיא רוצה לעבוד רק בוואטס, שכונה שראתה בה את הבית שלה. היא לא גרה שם בפועל, אבל בילתה בה חלק נכבד מזמנה.

איך קיבלו אותך חברי הכנופיות בשכונה?
"הם בחנו אותי וראו שאני אחת משלהם. הם היו מספרים לי מידע שגוי או לא חשוב, כדי לראות אם אני מעבירה אותו לבעלי, שוטר במשטרת לוס אנג'לס. כשהם ראו שהמידע נשאר חסוי, הם התחילו לסמוך עליי יותר.

"הם ראו שאני מגיעה לשכונה עם הבת שלי, כמובן לא לאזורים מסוכנים. הם הבינו שאני כנראה סומכת עליהם אם אני מביאה אותה לשם. ואז בעלי עזב את המשטרה, והתחיל להכיר את אנשי השכונה כבני אדם, והם הכירו גם אותו כאדם".

עם הזמן פשטה שמועה בשכונה, שהאישה הזאת יודעת לעזור. "ומישהו אמר, אולי תוכלי לחבר אותי עם עורך דין? אולי תוכלי לעזור לי לראות רופא? וכשהצלחתי, היו אנשים בשכונה שאמרו לאחרים, 'היא בסדר, אפשר לסמוך עליה'. ועד היום הם ערבים לי מול אחרים. לפעמים הם היו אומרים לי, 'ליטל מאמא, אל תבואי לשכונה הלילה. הפעם עדיף שלא', והייתי יודעת שהולך לקרות משהו מסוכן".

"להיות טופאק שאקור אבל בלי למות"

מחקריה של ליפ הניבו כמה תובנות לא צפויות. לדוגמה, היא מצאה שהכנופיות של השחורים בארה"ב מבוססות על צעירים, וההרכבים שלהן משתנים במהירות. זאת בהשוואה לכנופיות מקסיקניות, שבהן אנשים חברים לאורך שנים רבות, אפילו לאורך דורות, והן מקושרות לפעמים עם הקרטלים המקסיקניים. היא גילתה שגם נשים חברות בכנופיות, אף שחבריהן אונסים, סוחרים בנשים ומפעילים אלימות כלפי בנות משפחה. לפעמים האלימות הזאת מופנית גם לחברות הכנופייה עצמן.

מדוע בני נוער מצטרפים לכנופיות?
"משתי סיבות עיקריות - עוני וטראומה. עוני, לא ברמה של אין לי כסף לחופשה השנה, אלא ברמה של אין כסף לאוכל, אין כסף לאוטובוס לבית הספר. והטראומה היא טראומה ממושכת. לא כזאת שקורית פעם אחת ושוברת את תפיסת עולמך, אלא כזאת שמתרחשת כל יום, שוב ושוב ושוב. טראומה במשפחה, טראומה בקהילה.

"בתי הספר לא טובים. הם צפופים ואין בהם משאבים ללמידה. אין לילדים הללו אופק. אין להם חלומות. אנחנו אומרים שכנופיות נוצרות מתוך חוסר תקווה קטלני. ומול זה, הכנופייה היא משפחה. היא תשמור עליך, אבל היא תגבה מחיר. היא תצפה ממך לסכן את החיים שלך, תצפה ממך להיות אלים, להיות מוכן ללכת לכלא".

ליפ זיהתה שלבים בהצטרפות לכנופיות. השלב הראשון מאופיין בפריעת חוק מתוך שעמום וחיפוש אחר תחושת שייכות. "אלה הילדים שמסתובבים על סקייטבורד, עושים גראפיטי וכל מיני מעשים שהמשטרה קוראת להם 'שובבות זדונית', כמו ונדליזם. לפעמים הם עושים זאת כדי להצטרף לכנופייה, ולפעמים הם לא חושבים על זה. תוך כדי כך הם יכולים גם לעשות שטויות חיוביות. למשל חלקם אמנים והם רואים בגראפיטי שלהם אמנות".

בשלב הבא, הצעירים הללו מתחילים לחפש את הקשר עם הכנופייה. "הם לובשים את הצבעים, משתמשים בשפה, עונדים תכשיטים המזוהים עם הכנופייה אבל שהזמינו באינטרנט. אולי הם יקנו וימכרו קצת סמים, בעיקר בשביל התדמית שלהם. הם בסך הכול רוצים להיות מגניבים, להיות טופאק שאקור אבל בלי למות".

כשהכנופייה תזהה צעיר כזה, היא תעשה לו "טקס חניכה", ואז הוא יהפוך לחלק ממנה ויתחיל לקבל הוראות ממנהיגיה. "יכולים לתת לך הוראות לפגוע במישהו כדי להגן על טריטוריה. ואם אתה סוחר בסמים, הכנופייה מקבלת אחוזים. בשלב הזה, צורכי הכנופייה קודמים לשלך, כמו חייל שהתגייס לצבא. ומערכת החוק בשלב זה משנה את יחסה לפשעיך. אם ירית פעם, זה פשע אחד. אם ירית עבור כנופייה, הענישה חמורה יותר".

כל כנופייה, אומרת ליפ, מתנהלת על פי קודים משלה, אבל יש משהו משותף לכולן: "הן לא סובלות מלשינים. זו אבן יסוד בעולם הערכים שלהן".

עד כמה דומות הכנופיות לפשע המאורגן המשפחתי, למאפיה?
"הן ממדלות את עצמן על פי המאפיה. לכל הבכירים בכנופיות יש בחדר פוסטר של 'הסנדק' או 'פני צלקת'. אבל הם לא קשורים לפשע המאורגן, למעט המקסיקנים שקשורים לקרטלים במקסיקו".

"עם עזרה, אפשר להוציא אותם מזה"

האם יש דרך לצאת מכנופיות הרחוב האלה?
"בגילאי 20 ומשהו, הם מתחילים להיות מבוגרים מדי לכנופייה. הם אומרים, 'עייפתי'. ואם יש להם כבר איזו עבודה וילדים והם בהדרגה מנמיכים פרופיל, הכנופייה לא בהכרח תפעיל עליהם לחץ בלתי נסבל להישאר". זאת בתנאי שלא הפכו למלשינים, כמובן.

זה לא אומר שלעזוב כנופייה זה קל. עבור רבים זאת המשפחה שהם מכירים. "אבל אם פוגשים אותם בשלב הזה ונותנים להם עזרה, לא מסוג אחד אלא סל של שירותים, אפשר להוציא אותם החוצה ולעזור להם לבנות את חייהם. אפשר לעזור להם להשיג השכלה, רישיון נהיגה, אולי הכשרה מקצועית - כל מה שייתן להם אופק כלכלי. לא התעשרות אבל כן תעסוקה יציבה. הם יוכלו להיות חברים מועילים בקהילה ואפילו לשלם מסים, שזה כמובן דבר חשוב בארה"ב, כמו שכולנו יודעים".

המחיר, היא אומרת, זול יותר מלהחזיק אותם בכלא לכל החיים. "ושום דבר בחיי הכלא לא יגרום להם להתנתק מהכנופייה".

ובכל זאת, חלקם ביצעו פשעים נוראיים.
"בהחלט, ואני מאמינה שעליהם ללכת לכלא עבור פשעים אמיתיים שעשו - רצח, תקיפה אלימה. אבל לא על החזקה של גרם חשיש. חלק מהכלואים שאני פוגשת באמת לא צריכים להיות שם. ושאלה גדולה יותר היא, מה הם עושים כשהם יוצאים משם, ולא הרבה מחכה להם".

"אנשים מתרגשים מביג מייק"

במחקריה על אבהות בשכונות הקשות של לוס אנג'לס, היא מצאה שהרוב המוחלט של הצעירים בכנופיות גדלים ללא אבות, וכי בניגוד לתפיסה שאבות יכולים להיות גורם אלים או מדרדר לפשע עבור הילדים האלה, בפועל - בממוצע - אבות משפיעים לטובה, גם אם הם בכלא או מכורים לסמים. אם אין אפשרות לשמר את הקשר בין האבות לילדיהם, התוכניות שבהן ליפ מעורבת יוצרות לצעירים דמויות אב מקרב חברי הקהילה, כולל חברי כנופיות שחזרו למוטב.

באופן כללי, ​ליפ מראה במחקר שלה את יעילותן של תוכנית התערבות שבהן אנשים מהשכונה, כולל כאלה שהיו בעבר חברי כנופייה או אפילו בכלא, מקבלים תפקיד מנהיגותי בעצירת האלימות. כך, לדוגמה, עבדה לצד חבר כנופייה לשעבר בשם "ביק מייק", מייק קאמינגס, שנהג ללוות ילדים בשכונה לבית הספר ולהגן עליהם מפני ילדים גדולים יותר, ואגב כך לחפש כלי נשק או סמים בתיקיהם. כשהילדים האלה גדלו, מייק שימש להם יועץ. "ראיתי אנשים מאוד - בהיעדר מילה אחרת, מפחידים למראה - פורצים בבכי כשביג מייק אמר שהוא גאה בהם", אמרה ליפ בעבר.

קאמינגס גם היה זה שנתן לליפ את הלגיטימציה, הגב והמידע שהייתה צריכה כשרק החלה לפעול בשכונה. מבחינתה, המטרה שלה היא לקדם אנשים כאלה, לחקור ולהוכיח שמה שהם עושים עובד.

אחת התוכניות שהיא מעורבת בהן היא Homeboy Industries ("הומבוי" הוא השם שחברי כנופייה מכנים את עצמם), המתבססת על 400 עובדים ומתנדבים שעוזרים למי ששוחררו מהכלא להשיג אופק כלכלי ואוזן קשבת. היא מדגישה את החשיבות בכך שההתערבות הזאת תיעשה על ידי גורמים מתוך הקהילה. לאדם מבחוץ אין משמעות, אלא אם כן התערה בה באופן עמוק, כמוה.

"דרושות תוכניות לתמיכה בבתי ספר, הפחתת הצפיפות ותשלום למורים כדי למשוך מורים טובים, ותוכניות שמלמדות את חברי הקהילה להתערב נגד אלימות בלי להיפגע", היא אומרת. "הפתרונות הללו התפתחו לאורך שנים רבות. גם המשטרה נחוצה, אבל לבדה היא לא יכולה לעשות דבר".

סיפרת בעבר שהיית רבה המון עם בעלך על סוגיית המשטרה והכנופיות. על מה בדיוק רבתם?
"לא על עצם תפקודו במשטרה, כי בעלי אדם מאוד עדין ולא ירה אפילו ירייה אחת בכל 37 שנותיו בתפקיד. אחת הבעיות הייתה שהוא חשב שכולם כמוהו, והתקשה לראות שלא כל השוטרים עומדים באותן אמות מידה מוסריות. התווכחנו גם על תקצוב המשטרה. אמרתי לו שהחלוקה לא הגיונית. אם היו לוקחים חלק מתקציב המשטרה ונותנים אותו לגורמים שתומכים בקהילה, היינו משיגים תוצאות הרבה יותר טובות. הסטטיסטיקה לא משקרת: כשכולאים אנשים הם מוחלפים בפושעים אחרים, אבל אם מבריאים את הקהילות, רואים תוצאות".

האם היום בטוח יותר בשכונת וואטס?
"הירידה באלימות לא הובילה לתחושת ביטחון סובייקטיבית. אני חושבת שזה נובע משתי סיבות. האחת היא שאמנם יש ירידה במקרי הרצח אבל לא בתקיפות המיניות. השנייה היא שכל המדינה נמצאת במלחמה ונדמה שהפערים החברתיים והבין־גזעיים גוברים. תחושת הביטחון הכללי בחיים ובמדינה מעורערת, ולכן אנשים מרגישים לא בטוחים גם בשכונה שלהם".