ישראלים רגילים להזמין טיסות חודשים מראש, אבל הפעם יש לא מעט שחוששים: מה יקרה אם אחרי שהם כבר יסגרו כרטיסים, פתאום יוחלט שהבחירות לכנסת יתקיימו בזמן שהם יהיו רחוקים מאדמת המולדת? עד מתי בכלל אפשר לקבוע את התאריך? ובעוד שכולם מדברים על הקדמה, האם יש גם אפשרות לדחות את מועד הבחירות? להלן ננסה להפיג, עד כמה שאפשר, את עננת אי הוודאות סביב שיבוצו בלוח השנה של יום חגה של הדמוקרטיה הישראלית.
● סקר הסקרים | סקר מנדטים אחד הלך בניגוד למגמה, ומה צפוי בקרבות התחתית?
● נתניהו התגאה שהוריד את מחירי הדירות. הוא צדק, אבל יש כוכבית
מה תאריך הבחירות כרגע?
סעיף 9 לחוק יסוד: הכנסת קובע: "הבחירות לכנסת יהיו ביום ג' השלישי לחודש חשוון של השנה שבה תמה כהונתה של הכנסת היוצאת, אולם אם הייתה השנה שלפניה שנה מעוברת, יהיו הבחירות ביום ג' הראשון לאותו חודש". במספרים: 27 באוקטובר 2026.
עד מתי הכנסת יכולה לשנות את זה?
ד"ר אסף שפירא, ראש התוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר: "כשמחוקקים את חוק התפזרות הכנסת, החוק צריך לנקוב במועד הבחירות שיכול להיות עד חמישה חודשים ממועד חקיקתו. אין הגבלות על קביעת המועד בתוך טווח זה, אבל בשיח התקבע המועד של שלושה חודשים כזמן הנדרש לצורך ארגון בחירות. מבחינת ועדת הבחירות המרכזית אולי אפשר לקצר מועד זה, אבל רק במעט.
"כך שאם תפוזר הכנסת והבחירות יוקדמו - מועד הבחירות שייקבע בחוק ההתפזרות כנראה יהיה סביב מועד הבחירות הרגילות באוקטובר. אין מגבלה חוקית על הקדמה משמעותית יותר, אבל בשל המוסכמה של שלושה חודשים, בנוסף לעובדה שבאמצע יש תקופת החגים - ספק אם זה מעשי. בכל מקרה, ברגע שהכנסת תצא לפגרה יהיה קשה מאוד לפזר את הכנסת, גם אם ירצו".
"הקדמת הבחירות ביוזמת הכנסת מתבצעת באמצעות חוק התפזרות. אמנם יש בישראל מנגנונים אחרים להקדמת הבחירות, אבל הם אינם ביוזמה ישירה של הכנסת אלא באמצעות מנגנונים אחרים (כמו צו של ראש הממשלה בהסכמת הנשיא). אפשר לחשוב באופן תאורטי על אפשרות כזו (למשל באמצעות תיקון לחוק היסוד), אבל היא נוגדת את הרציונל של השיטה המקובלת בישראל וממילא ספק אם יכולה מבחינה משפטית לחול על הבחירות הקרובות".
אם הבחירות לא מוקדמות, הכנסת ממשיכה כרגיל?
לפי סעיף 37 לחוק יסוד: הכנסת, "הכנסת היוצאת תוסיף לכהן עד לכינוסה של הכנסת הנכנסת". שפירא אומר כי "יש פה הבדל בין החוק לנוהל. חוקית, קיימת רציפות: הכנסת היוצאת ממשיכה לכהן, כאמור בחוק היסוד.
"אבל הנוהל הוא שהכנסת נכנסת לפגרה לפני הבחירות - הפעם מ־17 ליולי - ובתקופה זו התנהלותה מאוד מצומצמת. לפי הנוהג שהתקבע לפחות ב־20 השנים האחרונות, וכן לפי הייעוץ המשפטי של הכנסת, כמעט כל פעילות, ובטח חקיקה, אמורה להתבצע תחת הסכמה בין הקואליציה והאופוזיציה במסגרת מה שנקרא 'ועדת הסכמות' שמקדמת רק דברים דחופים ורק בהסכמה".
אלא שלדבריו, "זה לא אומר שהכנסת לא יכולה לנסות להעביר דברים בתקופה זאת. חריג בולט לנוהל היה ב־2019, אז ניסו להעביר את חוק המצלמות בקלפיות, כשבוע לפני הבחירות לכנסת ה־22, ללא הסכמה רחבה, אך הניסיון נכשל" (משום שלא היה רוב נדרש של 61 ח"כים).
"בעבר חקיקה בזמן בחירות הייתה יותר נפוצה. מאז תחילת שנות האלפיים יש ריסון יותר גדול של הכנסת, יש נוהג של לחוקק רק בהסכמה, ובעיקר חקיקה דחופה - כמו חקיקות סביב הקורונה. אבל רק משום שזה נוהל ולא חוק מפורש, אין כאן הבטחה לעתיד. עם זאת, מה שיעלה בלי הסכמה יהפוך לעניין משפטי. בסופו של דבר, אני לא מאמין שינסו לעשות דברים כאלו".
מתי בפעם האחרונה הכנסת מילאה את ימיה?
לפני 38 שנים. הכנסת האחרונה שהלכה לבחירות במועד הקבוע בחוק הייתה הכנסת ה־11, שכיהנה בין 1984 ל־1988. זו הייתה הכנסת של ממשלת הרוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר, שטכנית נחשבה לשתי ממשלות. הכנסת האחרונה שמילאה את ימיה במקביל לממשלה אחת שהחזיקה מעמד הייתה הכנסת השביעית (1969־1973), וגם אז הבחירות לא נערכו בדיוק במועד.
אפשר לדחות את הבחירות מעבר לתאריך החוקי?
סעיף 9א לחוק יסוד: הכנסת קובע: "הכנסת לא תאריך את תקופת כהונתה אלא בחוק שנתקבל ברוב של שמונים חברי הכנסת ואם נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעיתן; תקופת ההארכה לא תעלה על הזמן המתחייב מהנסיבות האמורות; בחוק כאמור ייקבע מועד הבחירות".
גם סעיף 9א עצמו משוריין ברוב של 80 ח"כים, ובכך מהווה את אחד משני סעיפים יחידים בספר החוקים שמשוריינים ברוב של יותר מ־61. שפירא מסביר כי "סעיף 9א מיועד למצבים כמו מלחמה, כשאי אפשר לקיים בחירות. דחיית בחירות אפשרית עד הרגע האחרון, משום שמלחמה יכולה לפרוץ בכל רגע ולא יודעים מתי הדבר יקרה".
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית והמשנה לנשיא ביהמ"ש העליון נעם סולברג התייחס בשבוע שעבר לאפשרות של דחיית הבחירות בשעת חירום. הוא אמר שבמקרה שלא ניתן לקיים בחירות חופשיות, שוויוניות ונגישות לכל הבוחרים, הרי ש"דחייה מוגבלת, מפוקחת ומנומקת עשויה להיות מוצדקת - ובלבד שלא תהפוך לכלי בידי השלטון להאריך את כהונתו".
סולברג מנה שישה עקרונות מנחים לבחינת דחייה מסוג זה: קיומו של הכרח לדחותן; דחייה לזמן מוגבל; השפעת הדחייה על התחרות (עיקרון "הפלורליזם המוסדי"); היותה של הדחייה מוצא אחרון; שקיפות הנימוקים להחלטה; וקיומו של הסדר חזרה לשגרה.
האם זה קרה בעבר?
כפי שמסביר המכון הישראלי לדמוקרטיה, יש מספר תקדימים לדחיית הבחירות. הפעם הראשונה הייתה כבר בקום המדינה: הכרזת העצמאות קבעה שהשלטונות הנבחרים והחוקה ייכונו עד 1 באוקטובר 1948. אלא שמלחמת העצמאות קבעה מציאות אחרת בשטח, ודוד בן־גוריון קבע שיש צורך קודם כל לנצח בה ורק לאחר מכן לכונן את המוסדות הלאומיים.
"לא נוכל, אולי, לקיים כל מצוות הדמוקרטיה, ולא נגשים כמה חוקים דמוקרטיים, בגלל הכורח העליון לנצח במלחמה על קיומנו ועל חירותנו הלאומית", בן־גוריון אמר במועצת העם הזמנית. שם הוחלט לקבוע את הבחירות מחדש לינואר 1949, וכך היה. בחירות אלו היו במקור למועצה המכוננת ולא לבית המחוקקים, אבל זו חוקקה כבר בפברואר את חוק המעבר והפכה לכנסת הראשונה.
הפעם הבאה מחזירה אותנו לבחירות לכנסת השמינית, שמסבירה למה בעצם אפילו הכנסת השביעית, שמילאה את ימיה, לא התפזרה בדיוק במועד. בחירות אלו היו אמורות להתקיים ב־30 באוקטובר 1973. אלא שב־6 באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים להפתעת כולם. היה חשש שהדבר לא יאפשר לקיים בחירות במועדן. מאחר שבאותה עת סעיף 9א לחוק יסוד: הכנסת עוד לא היה קיים, הכנסת חוקקה (ברוב של 67 מול 1) חוק מיוחד, שדחה את הבחירות ל־31 בדצמבר אותה שנה.
