במהלך 250 השנים האחרונות ארה"ב העניקה לעולם כמה מההמצאות החשובות ביותר בהיסטוריה: הנורה, האינטרנט, הטלפון והאייפון. מאז הקמתה ארה"ב פיתחה מטוסים, מקררים וגם את קוסטקו. שם הומצא המיקרו־שבב ועוגיות השוקולד צ'יפס. אבל ייתכן שהחידוש האמריקאי הגדול ביותר שלעולם לא תמצאו ברשימה של החידושים האמריקאים הוא דווקא כזה שאתם רואים מדי יום.
זהו רעיון שמעולם לא זכה להערכה הראויה, ששינה אומה שלמה והתפשט ברחבי העולם, והכול בזכות אדם אחד.
● הגאון שבאמצעות המצאה אחת פשוטה חסך לנו מבוכה בתחנת הדלק
● בלעדי | דגמים נוספים ואולמות תצוגה: רמי לוי מסתער על עסקי הרכב
בשנות ה־50, בערך באותה תקופה שבה ג'ונאס סאלק פיתח את החיסון נגד פוליו, מטלורג בשם ג'ון ו. נ. דור החל לדחוף מוצר מציל חיים מסוג אחר: קו לבן בצד הימני של הכביש.
במשך שנים דור סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב, וגם למי שלא, על הפתרון הפשוט שלו להפוך כבישים מהירים לבטוחים יותר. לטענתו, קו בצד הדרך ייתן לנהגים נקודה למקד בה את מבטם בלילה, במקום באורות המסנוורים של כלי הרכב המגיעים ממול.
הפתרון היה גם זול וגם יעיל להפליא, ולכן היווה השקעה מבריקה. עם הזמן, הפס המהפכני שלו הגיע למיליארדי בני אדם והנחה נהגים ברחבי העולם.
עד היום אתם מסתמכים עליו, מבלי לדעת עליו דבר.
"מעולם לא נתקלתי במישהו שהכיר את הסיפור הזה", אמרה ברברה מקמילן, נינתו של דור.
גם אני לא הכרתי אותו, עד שכתבתי על חידוש גאוני אחר שמסתתר לעין כול - החץ שמראה לנהגים באיזה צד של המכונית נמצא מכל הדלק, ואחד הקוראים הפנה את תשומת־ליבי לחידוש שנשכח. כמו אותו חץ בלוח המחוונים, גם פס צבע על הכביש לא היה שם מאז ומתמיד. מישהו היה צריך לצייר אותו.
במקרה הזה, היה זה אדם שהפך אובססיבי כל־כך לרעיון אלמוני, עד שהקדיש את שנותיו האחרונות למסע לקידומו.
ג'ון ואן נוסטרנד דור נולד בשנת 1872, שנים רבות לפני מודל T של פורד. הוא גדל בניו ג'רזי, שם התמחה אצל תומאס אדיסון. כעוזר מעבדה למד דור לקח מהממציא עצמו: לנסות כל דבר לפחות פעם אחת.
לאחר שסיים את לימודיו בקולג', דור ניסה את מזלו במערב ארה"ב והתעשר בזכות ציוד כרייה שסייע להפריד בין מוצקים לבין תרחיף. הצלחתן של מכונות כמו הממיין של דור והמעבה של דור הובילה להקמת חברת דור וקרן דור, שבאמצעותן הותיר את חותמו המתמשך ביותר על החברה.
איפה השוליים?
כדי להבין כיצד פס צבע יכול להיות כה חיוני, כדאי לדמיין את עצמכם מאחורי ההגה.
לפני שסומנו קווי השוליים, היה טבעי לנסוע קרוב לקו ההפרדה שבמרכז הכביש. אך הדבר גם היה מסוכן. אם נהגים שנסעו בכיוונים מנוגדים ניווטו את נסיעתם לפי אותו קו, הם עלולים היו להתנגש זה בזה בקלות. הסיכון היה גבוה במיוחד בלילה ובמזג אוויר סוער, כאשר סונוורו מאורות כלי הרכב שהגיעו ממולם. ואם לא הצליחו להיצמד לקו המרכז, הם עשו את הדבר הבא בתור ופנו אל שולי הדרך.
אלא שהייתה בעיה אחת בסטייה לעבר שולי הדרך: הם לא ידעו היכן הם נמצאים.
דור הנדס פתרון.
כשהעמקתי במסמכים היסטוריים, בהם ארכיוני עיתונים, דוחות ותקציבים של הקרן שלו ואוסף גדול של מכתביו השמור במוזיאון, ניסיתי להבין את התשוקה של דור למטרה כה יוצאת דופן.
באותה תקופה הוא כבר היה בשנות ה־80 לחייו, ויכול היה להקדיש את פעילותו הפילנתרופית כמעט לכל מטרה שיבחר. אז למה דווקא זו? נכון, הוא היה אידאליסט, אלטרואיסט ומחויב באמת ובתמים להצלת חיים ולשיפור חייהם של אחרים. אבל לפי אחיו, הוא גם היה נהג גרוע במיוחד. לפי הסיפור המשפחתי, כך סיפרו לי קרוביו, הוא אפילו הצליח לרדת מהכביש בזמן שהסיע את נכדתו לבית החולים כדי ללדת.
באותה תקופה היו על הכבישים, וגם בתעלות שבצדיהם, נהגים גרועים רבים. וגם במשפחתו הוא לא היה היחיד שנזקק לקו שוליים. דור קיבל את ההשראה מאשתו נל, צלמת ידועה, שהתעייפה מלשבת במושב הנוסע ולהוציא את ראשה מהחלון כדי לראות היכן מסתיים האספלט. היא שכנעה אותו שחייבת להיות דרך אחרת.
הרעיון נדחה
לאחר שמצא אותה, דור הציע בשנת 1952 את רעיון הקו לנציב הכבישים של מדינתו. האיש שהיה אחראי על כבישי קונטיקט דחה אותו על הסף. "כשהצעתי את הרעיון לראשונה", כתב דור מאוחר יותר, "הוא נדחה לחלוטין".
בפעם הבאה שהעלה את הרעיון, הוא שלח מכתב לעיתון המקומי "וסטפורט טאון קרייר" בשנת 1953, והציע לממן "ניסוי הדגמה לאורך כמה קילומטרים". הפעם הוא זכה לתגובה אוהדת יותר.
"ההצעה של ד"ר דור", נכתב במאמר המערכת של העיתון, "היא רעיון מצוין".
לא חלף זמן רב עד שקונטיקט החלה לבחון את הרעיון המצוין שלו לאורך כמה מיילים בכביש המהיר מריט פארקוויי, בין גריניץ' לסטמפורד. המחקר מצא כי הקו של דור הרחיק את כלי הרכב מקו ההפרדה שבמרכז הכביש, והסיט אותם לעבר מרכז הנתיב שלהם. הוא גם צמצם את פערי המהירות בין הנהיגה ביום לנהיגה בלילה. במילים אחרות, המחקר סיפק הוכחה מדעית לכך שקו אחד בלבד יכול לשנות באופן דרמטי את התנהגותם של בני אדם.
הממצאים קיבלו עד מהרה חיזוק מניסוי דומה שנערך בקטע כביש במדינת ניו יורק, שכונה "עמק המוות". בחמשת החודשים שקדמו לסימון הקו של דור אירעו במסדרון התחבורה המסוכן הזה 40 תאונות. בחמשת החודשים שלאחר מכן אירעו בו רק 14.
כעת, לאחר שהיו בידיו נתונים, דור פעל ללא לאות כדי להביא אותם לידיהם של האנשים שיכלו לצבוע את הקו בכבישי נוספים. הוא שלח דוחות התקדמות חודשיים לרשימת תפוצה שכללה את נציבי הכבישים של כל 48 המדינות בארה"ב. הוא הציע כתבות לפרסומים בשם "בטר רודס" ו"טראפיק אנג'ינירינג". הוא כתב מכתבים לכל מי שיכול היה להפוך את הרעיון שלו למציאות, ממושלים ועד כוכב ברודוויי והנשיא לשעבר הרברט הובר.
ייתכן כי אחרים חשבו על קווי שוליים עוד לפני דור, אך הוא היה זה שניצל את השפעתו כדי להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום.
כמו פתקיות דביקות, מזוודות על גלגלים והקו הצהוב המציין דאון ראשון בפוטבול, גם הקו הלבן הרציף בצדי הכבישים נראה כיום מובן מאליו. אבל פעם הוא נשמע כמו רעיון מהפכני.
"צבע יותר זול מדם"
כאשר דור החל לקדם את הרעיון שלו, הסוכנות שהייתה מופקדת על בטיחות הכבישים בארה"ב הזהירה במפורש מפני סימון קווי שוליים, מחשש שהם יבלבלו את הנהגים. פירוש הדבר היה שהוא ניסה לשכנע את המדינות להוציא כסף על דבר שלדברי הרשויות כלל לא היה נחוץ, ושאותו הן גם דחו כיקר מדי. עלות הסימון עמדה על 50 דולר לכל מייל של קו, סכום שלדעת גורמי הממשל היה בזבוז של 50 דולר. דור, לעומת זאת, ראה בכך מציאה.
"צבע", כתב הניו יורק דיילי מירור, "זול יותר מדם".
אך גם ההיגיון הכלכלי הזה לא שכנע את הפקידים. דור המשיך לנסות לרתום אותם לרעיון, והמשיך להיכשל. "איננו מכירים מקומות שבהם אנו סבורים שסימון קווי שוליים יניב תועלת המצדיקה שימוש נרחב בהם", כתב לו מנהל רשות הכבישים של אוהיו.
זמן קצר לאחר מכן כבר נעשה שימוש נרחב בקווי שוליים באוהיו, שהפכה למעין מעבדת ניסוי לרעיון של דור. כדי למדוד את יעילותו, המדינה ערכה ניסוי מבוקר, והחליטה אם לסמן כבישים או להשאירם ללא סימון באמצעות הטלת מטבע. התוצאות היו חד־משמעיות. במהלך השנה שלאחר מכן נרשמו בכבישים שסומנו פחות תאונות באופן משמעותי, וכן ירידה של 37% במספר ההרוגים והפצועים.
עם נתונים כאלה, זה היה רק עניין של זמן עד שהקו הפך מרעיון שמרתיעים מפניו, לרעיון מאושר, ומשם הפך לנפוץ בכל מקום.
בתוך פחות מעשור הקו של דור הפך לפופולרי כל־כך, עד שאנשים תהו כיצד אי־פעם הסתדרו בלעדיו. "הציבור דורש זאת", גורם בלשכת הכבישים הציבוריים הכריז בשנת 1958. "בכל מקום נהגים אומרים: 'זה הדבר הטוב ביותר שראינו אי־פעם'". מרגע שראו אותו, הם כבר לא יכלו להתעלם ממנו.
לפני מותו בשנת 1962 דור הספיק לראות את הרעיון שלו נמתח לאורך ארה"ב, מתפשט ברחבי העולם ומגיע עד לפתח ביתו. בוקר אחד הוא יצא מביתו וראה: משאית של מחלקת הכבישים של קונטיקט, שצבעה קו לאורך שולי הכביש.
כתבה זו תורגמה על־ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית
