השבוע נפל דבר ונקבע המועד הסופי לבחירות הבאות: 27 באוקטובר 2026. הקמפיינים כבר מותנעים באולפנים וברשתות החברתיות, וכנראה שבין הסקרים להבטחות והתזכורות על אסונות ומחדלים, נשמע שוב את הקלישאה ש"אנחנו בסך-הכול דמוקרטיה צעירה שעוד מגבשת את דרכה". זה נשמע הגיוני, כמעט טריוויאלי עבור מדינה שהוקמה רק ב-1948. אלא שזהו עוד מיתוס: אם מחשיבים רצף ללא הפיכות או שינויי משטר, נראה שאנחנו חיים באחד המשטרים הדמוקרטיים הוותיקים והיציבים ביותר במונחים גלובליים.
● איך הממשלה והכנסת יושפעו מהבחירות?
● נתניהו מתרכז באיזנקוט, אבל מתברר שיש עוד מישהו שנושף בעורפו
כשאנו חושבים על דמוקרטיות מבוססות שיש לשאת אליהן עיניים, המוח נודד אוטומטית לאירופה, ערש הדמוקרטיה ותרבות המערב. אך מלחמת העולם השנייה, יחד עם עליית המשטרים הטוטליטריים שלפניה, קטעו את הרצף השלטוני ברבות ממדינות היבשת. צרפת, איטליה, גרמניה ואוסטריה חזרו למשטר דמוקרטי רציף ויציב רק לאחר המלחמה, חלקן תחת כיבוש מערבי ישיר. יוון, ספרד ופורטוגל השתחררו מדיקטטורות ממושכות בשלהי שנות ה-70. מזרח היבשת השתחרר מהכיבוש הסובייטי רק בשנות ה-90. ו"הגלים הדמוקרטיים" הגדולים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה התרחשו במחצית השנייה של המאה ה-20.
כך, מתוך כ-200 החברות באו"ם, רק כ-20 הן דמוקרטיות רציפות ותיקות יותר מאיתנו. הראשונה בהן היא ארה"ב, שחגגה החודש 250 שנות ריבונות דמוקרטית, ורוב האחרות הן מדינות סקנדינביות או אנגלוסקסיות. אנו אמנם קטנים בשטח ובאוכלוסייה, אבל ממש לא "האח הקטן" של העולם החופשי, אלא שייכים לגרעין הוותיק יותר של חברות המועדון הזה.
המיתוס נסדק אף יותר כשמסתכלים על נקודת הפתיחה הייחודית שלנו. רוב הדמוקרטיות הוותיקות שמקדימות אותנו עברו תהליך ארוך, מתסכל ורווי מאבקים עד שהעניקו זכות הצבעה אוניברסלית לכלל האזרחים. בארה"ב נדרשו עשורים של מאבקים כדי להבטיח זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים, ובשווייץ, סמל הדמוקרטיה הישירה, נשים קיבלו זכות הצבעה פדרלית רק ב-1971. ישראל, לעומת זאת, נולדה כדמוקרטיה פורמלית מיומה הראשון. כבר בבחירות הראשונות הוענקה זכות בחירה שווה לכל אזרח בוגר: נשים, גברים, יהודים ובני מיעוטים, על אף ולצד המשטר הצבאי שחל עד לשנות ה-60. ולהבדיל מדמוקרטיות רבות אחרות, ישראל העניקה זכות בחירה גם לאסירים.
מאיפה המסורת הזו הגיעה? הדמוקרטיה לא נחתה עלינו יש מאין בתש"ח. שורשיה המוסדיים ניטעו עמוק בתנועה הציונית, עשורים לפני שהייתה לנו טריטוריה או ריבונות. כבר בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 נקבע עקרון מנחה ונדיר ביותר לתנועת שחרור לאומית: החלטות מתקבלות בהצבעה דמוקרטית, דוגמת פרשת אוגנדה הסוערת. גם היישוב העברי בא"י ניהל מערכות בחירות סוערות ורוויות יצרים לאסיפת הנבחרים. עם קום המדינה, "נחתנו על הרגליים" עם מערכת פוליטית מתפקדת, מפלגות שטח מגוונות, וציבור שמעורה בחיים הפוליטיים כהרגל.
