היוזמות השונות, המגיעות בעיקר ממצביעי האופוזיציה, לסייע לישראלים החיים בחו"ל להגיע לארץ ביום הבחירות כדי שיוכלו להצביע, מתחילות לתפוס תאוצה. הפרויקטים הללו הולידו ויכוחים סוערים באשר לשאלה האם מוצדק להעניק מידה כזו של השפעה על החיים בישראל למי שבחרו לחיות מחוץ למדינה.
● הפוליטיקאים המובילים השיקו קמפיינים. האם הם עומדים במבחן העובדות?
● איך הממשלה והכנסת יושפעו מהבחירות?
אלא שהקונפליקט הזה לא שייך רק לישראל - ומתברר שדמוקרטיות רבות ברחבי העולם חוות את המתח הזה על בשרן. אז איך פתרו אותו רוב המדינות? התשובה, מתברר, שמה את מדינת ישראל בקצה מאוד חריג של הסקאלה. אלא שהמצב הזה לא חדש לקובעי המדיניות, ובמשך שנים הם מנסים לשנות אותו - כולל צעדים שנבחנו ממש לא מזמן. אז מה בעצם המצב בישראל, ואיזו שיטה שולטת בעולם?
מי יכול להצביע בחו"ל?
נתחיל מהמצב הנתון בישראל כיום. סעיף 7 לחוק הבחירות לכנסת תשכ"ט־1969 קובע כי "כל בוחר רשאי להצביע רק בקלפי אשר רשימת הבוחרים הקשורה אליה כוללת את שמו", למעט מקרים מיוחדים המצוינים בחוק, כמו אסירים, מוגבלים בניידות ודיירי בתי אבות (מהאחרונים נלקחה לאחרונה האפשרות להצביע שלא בקלפי הרשומה).
החוק מסמן שני מקרים המאפשרים הצבעה מחוץ לישראל. הראשון הוא, כפי שמפורט בפרק י', ימאים ונוסעים בכלי שיט שוועדת הבחירות המרכזית קבעה שתיערך בהם הצבעה, כשאחד התנאים לכך הוא שכלי השיט לא ישהה בנמל ישראלי ביום הבחירות. שם יצביעו הימאים והנוסעים להם זכות הצבעה.
השני, אותו מפרט פרק י'2, נועד עבור "עובד המדינה או עובד של הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לישראל, או קרן היסוד, הנמצא במדינת חוץ עקב עבודתו" ו"בן זוגו של עובד המדינה כאמור וילדו שגילו אינו עולה על עשרים שנים". הם יכולים להצביע בקלפי שמוצבת בשגרירות או קונסוליה.
המשמעות היא שמי שחיים בחו"ל בשל נסיבות אחרות (כמו עבודה בשוק הפרטי או לימודים) לא יכולים להצביע מבלי להגיע לקלפי הרשומה שלהם בישראל.
מה עושים בשאר העולם?
חלק מהדיון בישראל, כפי שנראה גם בהמשך, הוא שהצבעת ישראלים שהעבירו את מקום מושבם לחו"ל אינה הוגנת כיוון שאנשים אלו לא יושפעו מהצבעתם, ובכך יש פה מרכיב אנטי־דמוקרטי. אלא שהצבעה מחו"ל היא נוהל בדמוקרטיות רבות, ולמעשה במרבית מדינות ה־OECD. גם בהן יש ויכוחים מרים על הנושא, כיוון שמול השאלות הנ"ל ישנו הטיעון שהעולם הפך לגלובלי יותר, וכמו כן שרבים מתושבי החוץ האלו עדיין משלמים מסים למדינה.
לפי מאמר של ד"ר ניר אטמור ופרופ' עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ניתן לסווג את ההצבעה מחו"ל לפי שלוש שאלות מרכזיות. הראשונה היא מי רשאים להצביע. בקוטב אחד נמצאים כל אזרחי המדינה, ללא סייגים. כך למשל נורווגיה ובלגיה. בקוטב השני נמצאות מדינות כמו ישראל ואירלנד, שבאופן כללי לא מאפשרות הצבעה מחו"ל למעט כמה חריגים.
ובאמצע נמצאות מדינות שמציבות הגבלת זמן: גרמניה תשלול את זכות ההצבעה מחו"ל אחרי 25 שנים של חיים מחוץ למדינה, עד 2024 בריטניה עשתה זאת אחרי 15 שנים (וכיום לא מציבה הגבלת זמן), וניו זילנד עושה זאת כבר אחרי שלוש שנים. ברוב המדינות, יש צורך בהרשמה מראש כדי להצביע מחו"ל.
השאלה השנייה היא כיצד מצביעים. ברוב המקרים, קלפיות יוצבו במתקנים הרשמיים של המדינות במדינה המארחת (שגרירויות, קונסוליות ועוד). הבעיה בכך היא, כמובן, שבניגוד לקלפיות בארץ האם, שלרוב קרובות לבית, בהסדר שכזה עלול להיווצר מרחק רב ממקום המגורים לקלפי. לכן, יש מדינות שמאפשרות להצביע בדואר, באמצעות מיופה כוח, הצבעות אינטרנטיות או עירוב שלהן.
השאלה השלישית היא מתי מצביעים. בחלק מהמדינות מצביעים ביום הבחירות עצמו, ובחלקן מעט לפניו (כך גם ישראל, לגבי המצביעים המעטים שרשאים להצביע מחו"ל). במידה רבה הדבר נגזר מהשאלה האם המצביעים צריכים להגיע פיזית לשגרירות או שהם יכולים להצביע בדואר או באמצעות מיופה כוח.
יש לציין שנייר עמדה מ־2016 של פרופ' קניג ויוחנן פלסנר, גם עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, אומנם תמך במתן זכות הצבעה לישראלים החיים בחו"ל, אך הדגיש שיש לישראל מאפיינים ייחודיים בגלל אופיה: הקלות של השגת אזרחות באמצעות חוק השבות והעובדה שממשלת ישראל מכריעה הרבה יותר בשאלות של מלחמה ושלום ולא רק בשאלות כלכליות. בהתאם, הם המליצו לאפשר הצבעה מחו"ל רק עבור מי שחיים מחוץ לישראל עד שלוש שנים, ולהתנות אותה ברישום מוקדם ובחתימה על הצהרת כוונות לשוב לחיות בישראל.
שנים של ניסיונות
השאלה של הצבעה מחו"ל מעסיקה את ישראל לא מאתמול. ראשית, לא תמיד היה מובן מאליו שימאים ונציגים דיפלומטיים יכולים להצביע שלא מתוך ישראל. כשהממשלה ביקשה לאפשר להם זאת ב־1955, התיקונים הרלוונטיים לחוק עוררו תרעומת בכנסת, לא בהכרח בגלל העיקרון כמו בגלל החשש שהמעטפות הכפולות יהוו פגיעה בחשאיות ההצבעה ושההצבעה המוקדמת תאפשר הצבעה כפולה.
בתחילת שנות ה־2000 משה ארנס הגיש הצעת חוק פרטית בנושא, שנדונה בוועדת החוקה, אבל מעולם לא זכתה להגיע לקריאה הראשונה. בעל ניסיון רב יותר הוא רה"מ בנימין נתניהו. הפעם הראשונה הייתה בממשלתו השנייה. ההסכם הקואליציוני עם ישראל ביתנו קבע: "הממשלה תגבש הצעת חוק ממשלתית שתאפשר הצבעה של ישראלים השוהים בחו"ל ביום הבחירות, בתנאים ובתבחינים שיוסכמו על דעת הסיעות החברות בקואליציה".
וכך, ב־2010 נתניהו הודיע בישיבת סיעת הליכוד שבכוונתו להגיש את ההצעה. על הצעת החוק המקורית עמל אלכס מילר, שרצה לתת את זכות ההצבעה למי שחיו בחו"ל עד עשר שנים. לפי הפרשנויות, הדבר היה אמור לחזק את מה שהיה אז "גוש הימין", עמו היו מזוהים רבים מהישראלים החיים בחו"ל.
הדבר לא עבר בלי ביקורת. יו"ר מרצ דאז חיים אורון אמר: "מפתיע ומתמיה להיווכח באילו יוזמות חקיקה עוסקים האולטרה־פטריוטים שלנו. אך לפני שבוע הם עסקו בדה־לגיטימציה ורדיפה של אנשי שמאל ישראלים בעניין קבלת תרומות מחו"ל, ועתה הם פועלים להכשיר הצבעת יורדים. ראוי שאת נבחרי הארץ ודיוקנה יקבעו רק אלה החיים בה".
יו"ר האופוזיציה דאז ציפי לבני גרסה ש"החוק הזה לא מבטא את הדמוקרטיה וזה כמעט מציאות של לסדר את תוצאות הבחירות הבאות". גם בקואליציה נמצאו התנגדויות, בעיקר מכיוון ש"ס ומפלגת העבודה, אבל גם מצד אנשי ליכוד כמו בני בגין ודן מרידור. בסופו של דבר נתניהו נכנע ללחצים, וגם ניסיון של יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי לקדם את הנושא ב־2010 לא צלח.
זו לא הייתה הפעם האחרונה: ב־2015, בממשלת נתניהו הרביעית, שוב דווח שבכוונתו לקדם חוק בנושא, הפעם כחלק מההסכמים הקואליציוניים עם הבית היהודי וכולנו. הוא מינה את יריב לוין, אז שר התיירות, לעמוד בראש צוות שיבחן את הנושא.
"בכוונתי לקדם באופן מהיר, על בסיס ההסכמות הקואליציוניות, את החוק לאישור הצבעת ישראלים בחו"ל", אמר לוין, "בדרך שתעמיד את ישראל במקום דומה למקובל ברוב מדינות העולם, ותהדק את הקשר בין בעלי האזרחות הישראלית למדינה". אבל גם הניסיון הזה מעולם לא הבשיל, וגם הפעם הוא מוסגר כמהלך שייטיב בעיקר עם הימין.
