הבטחה צריך לקיים

כמו כן בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, סעד האכיפה הינו הסעד העיקרי והמוביל, למעט מספר מקרים שהחוק עצמו פוטר את ההסכם מאכיפה.

סוגיית אי קיום ההסכם, בין אם זה הסכמי מכירה או רכישה עם רשויות מקומיות או משרדי ממשלה, ובין אם זה הסכמים למתן שירות לגופים אלו, או השתחררות מקיום הסכם, נפוצה מאוד בכל הנוגע לחוזים וסיכומים הנערכים עם השלטונות. קורה לא פעם, שבידי אזרח התחייבות מפורשת ואפילו כתובה וחתומה מאורגן כלשהו של המדינה, ולצורך זה לא משנה אם המדובר במשרדי הממשל או ברשויות מקומיות, אך השלטון מבקש לא לקיים את הבטחתו או מבקש לשנות מתנאי ההסכם, וזאת ללא הסכמת הצד השני, שהינו האזרח.

במישור אזרחי ובדין הפרטי, מעשה זה של צד אחד, המבקש לסגת מהסכם באופן חד צדדי או לשנות את תנאי ההסכם באופן חד צדדי, היה גורם לתביעה לאכיפה של הסכם ובנוסף פיצויים על הפרה, כך שאותו צד המבקש לסגת, יצטרך לחשוב כמה פעמים לפני שהוא נוקט בפעולת נסיגה מהחוזה ואי קיומו. לא כך הדבר בעניינים הקשורים לחוזים עם שלטונות והרשות.

הרשות בדרך כלל מנמקת את אי רצונה לקיים את התחייבויותיה, וזאת בעילה של "שינוי מדיניות". לא פעם, שינוי מדיניות זו הינו באמת תוצאה של שינוי מהותי במדיניות מטעמים עניינים והגיוניים, אך לא פעם שינוי מדיניות הינו תוצאה של חלופי הנפשות הפועלות מאחורי המדיניות, שגם זה בזכות עצמו לגיטימי ואינו פסול. אך לעתים די מזומנות, שינוי המדיניות נובע מחוסר רצון בלתי מוסבר לקיים את המדיניות הקודמת, והאזרח הקטן אינו מקבל את תשובתו הראויה בכדי שלפחות יבין "במה חטא".

בתי המשפט פסקו לא פעם, כי לאיש לא קנויה הזכות שהרשות תנהג לפי מדיניות מסוימת או שתשנה מדיניות מסוימת (ראה: בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' פד"י מז (2) 773.) כלומר, רשות שלטונית מוחזקת כרשות הפועלת לטובת הציבור, וככזו, נהנית מפריבילגיה שבנסיבות מיוחדות, יכולה מרצונה לא לקיים מה שהבטיחה לפני כן והתחייבה כלפי הפרט. פריבילגיה שמן הסתם לא קיימת בדין הפרטי.

יחד עם זאת, בתי המשפט לא ששים לאשר לרשות השלטונית להשתחרר בקלות מההתחייבות שהרשות נתנה, ובמיוחד כשצד המסתמך שינה את מצבו לרעה.

עניין דומה היה בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי השופטת ד"ר דרורה פלפל, בבית משפט המחוזי בת"א. בתיק: ת.א 364/95 שלום גימני ואח' נ' עירית רעננה ואח'. בתיק זה, עיריית רעננה ומינהל מקרקעי ישראל, הפקיעו מהבעלים הקודמים את האדמות לצורך סלילת כביש. העותרים, שרכשו את זכויות הבעלים הקודמים, הסתמכו על התחייבות שניתנה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל לבעלים הקודמים, למתן שטח אדמה חלופית בגין הפקעות, ורכשו את המקרקעין.

כמו כן, ראש המועצה המקומית רעננה דאז, גם היה ערב אישית לתשלום הפיצויים. אבל, מינהל מקרקעי ישראל ניסה להתנער מתשלום הפיצויים וטען, כי על עיריית רעננה לשלם את הפיצויים הנדרשים. כמו כן, מינהל מקרקעי ישראל טען לחוסר יריבות בינו לבין העותרים (הבעלים החדשים).

בית המשפט קבע בעניין זה, כי הבעלים הקודמים המחה, על פי הסכם המכר עם העותרים, את זכותו לקבל את הפיצויים מהשלטונות לעותרים (כלומר, היתה כאן המחאה של הבטחה שלטונית). יתרה מזו, השופטת פלפל הבהירה, כי על רשות שלטונית לנהוג ביתר תום לב ומעבר למה שנדרש מגוף פרטי, וזאת בהסתמך על פסק הדין שנתנה בשעתו בעניין בג"ץ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' מז (3) 853.

יודגש, כי במקרה זה, התקיימו כל התנאים של הבטחה שלטונית באופן מלא. לפי הפסיקה, על מי שטוען לקיומה של הבטחה שלטונית, להוכיח, כי ההבטחה או ההתחייבות ניתנה על ידי מי שהיה מוסמך לתת הבטחה כזו, וכי נותן הבטחה יכול היה לקיימה. כלומר: הבטחה ניתנה על ידי אותו חלק מהאורגן, שבסמכותו וגם ביכולתו לקיים את ההבטחה. לדוגמא: אם בעירייה כלשהי סמכות החזר כספים הינה של מנהל מחלקת גבייה, ועובד אחר של העירייה מבטיח לאזרח החזר כספי, בשעה שלא היה בסמכותו לעשות כן, אין בידי האזרח הבטחה שלטונית כדין שניתן לאכוף אותה.

יודגש, כי במקרה זה, העותרים שינו מצבם לרעה, כלומר, על סמך אותה התחייבות של הרשות הם רכשו את המקרקעין. נשאלת השאלה: לו העותר היה הבעלים הקודמים עצמם ולפני שהיתה מתבצעת כל פעולת מכר, עדיין הרשות היתה חייבת לעמוד על התחייבותה?

הפסיקה בעניין זה נוטה כן לחייב את הרשות, וכל עוד הרשות לא תצביע על הסיבה הגיונית להשתחרר מהתחייבות - בית המשפט יחייב את הרשות לקיים את התחייבותה. אחרת ייווצר חוסר אמון בין מערכת שלטונית לבין האזרח, באשר האזרח יימנע מלכרות הסכמים עם השלטון מחשש של חוסר ודאות ויציבות. מכאן ניתן ללמוד, כי השתחררות השלטון מהתחייבות הינה ביד קמוצה ותוך הצבעה על סיבה חשובה ביותר.

הכותב הינו חבר ועדת קניין ומקרקעין של לשכת עורכי דין מחוז מרכז, ומרצה בדיני מקרקעין.