שיהוי איננו קרנות המזבח

עתירה מנהלית הינה סעד העומד לרשות מי שזכותו נפגעה מפעולת השלטון, להביא את דברו בפני בית המשפט המחוזי היושב כבית משפט לעניינים מנהליים. סמכות זו היתה בעבר שייכת לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. אך כיום, בנושאים מסוימים, בעניינים מנהליים כגון תכנון ובנייה ומכרזים, בית המשפט המחוזי הוסמך לדון בהם.

הדיון בעתירה מנהלית הינו בהתאם לכללי הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק, כלומר, העתירה מוגבלת לתנאים של ניקיון כפיים, שיהוי, וכו', המהווים תנאי סף כדי שבית המשפט ידון בעתירה לגופה. את העתירה המנהלית יש להגיש תוך 45 ימים מיום שהחלטה נשוא העתירה פורסמה כדין, וזאת לאור סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדר דין) התשס"א - 2000.

תקנה 4 לתקנות הנ"ל קובעת הוראה מיוחדת בעניין "שיהוי" כלהלן: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 2( 3) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3 (ג)".

יודגש כי לפני התקנות הנ"ל, היו קיימות תקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בעתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים) התשנ"ו - 1996, אשר כללו הוראה דומה בעניין טענת השיהוי.

טענת שיהוי עצמה הינה טענה "מן היושר" ובאה להגן על מי שבהסתמך לזמן שעבר שינה מצבו לרעה, ולפיה ניתן לראות במי שהשתהה בהגשת תביעתו כאילו ויתר על זכותו. לאחרונה נדרש בית המשפט המחוזי בת"א לסוגיית השיהוי בעניין עתירה מנהלית בתחום תכנון והבנייה ופסק הדין המקיף של הנשיא אורי גורן יכול להאיר עיני כל בנדון.

בפסק דין בעניין עת"מ 2038/98 החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה ואח'. העותרת נאבקת מזה מספר שנים כנגד שימוש למגורים בפרויקט המרינה בהרצליה. פרויקט זה, מוקם, בין היתר, בהסתמך על תמ"א 13, הקובע ומגדיר אזורים "לתיירות ונופש". לטענת העותרת, המשיבים, כלומר עיריית הרצליה והיזמים, פעלו שלא כדין עת החלו לבנות בנייה לדירות מגורים במקום איזור לתיירות ונופש.

בין הצדדים התנהלו מספר הליכים, ובפסק דין זה הנשיא גורן נדרש להכריע בסוגיית השיהוי.לטענת היזמים, העותרת השתהתה בהגשת עתירתה באשר ידעה על הכוונה לשווק במקום דירות מגורים, וזאת, בין היתר, באמצעות הפרסומים בעיתונות, אשר הרבו לעסוק בסוגיה עוד משנת 1997. כמו-כן, היזמים טענו, כי בהסתמך על השיהוי בהגשת העתירה, הם החלו לשווק דירות ובכך שינו מצבם לרעה, ועל-כן יש לדחות את העתירה. העותרת טענה, כי השיהוי מתחיל רק מרגע שנעשה השימוש האסור, ולא מרגע שהיו כוונות לשימוש האסור. כמו-כן העותרת טענה, כי בידיה החלטת ועדת משנה לעררים והתנגדויות של הוועדה המחוזית, אשר קבעה: "אין בתוכנית מתאר הר/2002 הוראה מחייבת חלוקת משנה לגביה סוגי המלונאות שיהיו, הואיל וכל השטח לבניה מיועד למלונאות לסוגיה". כלומר, לטענת העותרת, היא הסתמכה בתום לב על אישור זה ולא ראתה צורך בהגשת עתירה כזו.

הנשיא גורן דחה את טענת השיהוי של היזמים וקיבל את עמדת העותרים. הנשיא גורן קבע ,כי מטרתה העיקרית של תורת השיהוי במשפט המנהלי, הינה למנוע פגיעה במי שהספיק להסתמך בתום לב על מצב הדברים הקודם ושינה מצבו לרעה. אך, יחד עם זאת, במצבים בהם יש בתורת השיהוי כדי לפגוע באופן קשה בשלטון החוק ויש בה כדי להגן על מי שמפר הפרה בוטה את הדין, אין לדחות עתירה בשל טענת שיהוי.

הנשיא גורן קובע, כי לעקרון השיהוי יש שלושה היבטים. ההיבט הסובייקטיבי, ההיבט האובייקטיבי וההיבט של קיום שלטון החוק. כקביעת הנשיא גורן, ההיבט הסובייקטיבי עניינו בהתנהגותו של העותר עצמו, ולפי המבחן האם קפא העותר על שמריו עד כדי שהתנהגותו מלמדת על וויתור על זכויותיו?

ההיבט האובייקטיבי עניינו בשאלה: "האם בעקבות האיחור בהגשת העתירה נגרמה פגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או של צדדים שלישיים, שהסתמכו על מצב עניינים שקדם להגשת העתירה ושינו בתום לב את מצבם לרעה באופן אשר קשה או בלתי צודק להחזירו לקדמותו", כלשון הנשיא גורן.

ההיבט השלישי של פגיעה בשלטון החוק עניינו בכך, שבית המשפט לא יתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק, גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרס של הטוען לשיהוי.

הנשיא גורן, בנתחו את השתלשלות העתירה שבפניו ולאור המאבק של הצדדים במשך השנים, מגיע למסקנה, כי אכן היה כאן שיהוי סובייקטיבי, כלומר, העותרת השתהתה בהגשת העתירה. יחד עם זאת, הנשיא גורן קובע, כי שני מרכיבים אחרים של השיהוי, קרי האובייקטיבי ופגיעה בשלטון החוק, מחייבים לדחות את טענת השיהוי, ועצם הגשת העתירה לאחר ארבעים וחמישה ימים הנ"ל בלבד אין בו כדי לחסום את העתירה של העותרת. יש בפסק דין כדי לתת פרשנות תכליתית לתקנה 4 לעיל, ולקבוע את הגבולות של התחשבות בטענת השיהוי. מכאן ניתן להסיק, כי פגיעה בשלטון החוק, עת הטוען בטענת השיהוי עצמו נגוע בהפרה של הדין, יש בה כדי לדחות את טענת השיהוי.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.