נטל ההוכחה והשיכנוע בטענה להברחת נכסים

מורן בוריס (להלן: "החייב") חייב לבנק אוצר החייל (להלן: "המבקש") סכום כסף על-פי פסק-דין חלוט, שבגינו נפתח נגדו ע"י המבקש תיק הוצל"פ. החייב ורעייתו לשעבר (להלן: "המשיבה"), התגוררו בדירה בחולון, הרשומה ע"ש הקבלן, ושהערת האזהרה לגביה לא נרשמה לטובתם, אלא לטובת המשיבה והבן של המשיבה והחייב (להלן: "הבן") דווקא; וזאת על-פי הסכם שנחתם ביניהם לבין הקבלן.

המבקש הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הדירה שייכת לחייב ולמשיבה בחלקים שווים, כמו כן נתבקש ביהמ"ש להטיל עקול על הדירה מכח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (להלן: "החוק"). לטענת המבקש, החוזה והערת האזהרה נרשמו באופן זה כדי שנושי החייב לא יוכלו להפרע מהנכס, וזאת למרות שאת הדירה רכשו החייב והמשיבה, מכספם, והם משלמים את תשלומי המשכנתא עבורה. התובענה נדונה בפני השופטת גרסטל מביהמ"ש המחוזי בת"א.

לית מאן דפליג - קובעת השופטת גרסטל - שנטל ההוכחה לשכנוע בית המשפט שהזכויות בדירה שייכות לחייב ולמשיבה ולא לבן ולמשיבה, מוטל על כתפי המבקש הטוען זאת. בע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה פד"י נג(701 ,689 )5, נקבע בענין סע' 34(ב) לחוק כדלקמן:

"ההסדר שנקבע בסע' 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל הוא מרחיק לכת עבר להליכי ההוצאה לפועל ה"רגילים" והוא במהותו ... הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות .... הסדר כזה יש להפעיל בצמצום ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי - ולא מינהלי - נאות".

ובהמשך: "... בית המשפט יצהיר כך רק אם "שוכנע כי המקרקעין שאינם רשומים ע"ש החייב הם של החייב... גם כאן חל הכלל כי המוציא מחברו עליו הראיה, ו-"מי שתובע מכוחו של סע' 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי הנכס המסויים, הרשום על-שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר, של החייב".

ברוח הפסיקה האמורה בוחנת השופטת גרסטל את הראיות שהובאו בפניה לעניין זה:

א. בתובענה עצמה, מתבסס המבקש על אמירות של החייב במסגרת חקירת יכולת שנערכה לו בפני ראש ההוצל"פ, ממנה עולה, שהחייב צבר חובות לשוק האפור והוא והמשיבה מכרו את דירתם הקודמת בשנת 1996, כיסו חלק מהחובות "וקנינו דירה קטנה יותר. היה הסכם כי אני אשלם את המשכנתא". באותה חקירה סיפר גם החייב שהתגרש מאשתו ו"אשתי משלמת משכנתא על הדירה שלה".

החייב נחקר שוב בפני ראש ההוצל"פ, ושם סיפר על אשתו (ולא גרושתו) ועל חוב חודשי למשכנתא בסך 2,400 שקל. וכן אמר: "שווי הדירה שלנו 160,000 דולר". הצהרות אלו של החייב הן המהוות את הבסיס והתימוכין לסעד המבוקש ע"י המבקש. למבקש אין כל מידע נוסף, מעבר לפרוטוקולים האמורים.

ב. החייב הגיש תצהיר מטעמו, אך נמנע מלהתייצב לדיון בבית המשפט ולחקירה על תצהירו, ולכן יש להתעלם מתצהיר זה.

ג. גרסת המשיבה והבן הובאו בתצהירים שהגישו והם אף נחקרו נגדית.

גרסתם אחידה, ולפיה החייב והמשיבה התגרשו, לאחר שנים של סכסוכים שנבעו מהיות החייב מהמר שהסתבך בחובות שלוק האפור. דירה קודמת של המשיבה והחייב נמכרה על-ידיהם, כוסו בה חובות והיתרה חולקה בניהם בחלקים שווים. המשיבה קיבלה 60,000 דולר ורכשה, ביחד עם הבן, את הדירה. המשיבה פירטה בתצהירה את מקורות המימון לרכישת הדירה. המשיבה טוענת עוד בתצהירה שהיא זו שמשלמת את תשלומי המשכנתא ושהחייב אינו מתגורר עמה בדירה.

על כפות המאזניים מונחת, איפוא, מצד אחד, עדותו של החייב בפני ראש ההוצאה לפועל, בה טען טענות שונות לגבי רכישת הדירה ותשלומי המשכנתא, כשברור שהיתה לו, בעדות זו, מטרה ברורה, לצייר את מצבו קשה ככל האפשר, כדי להקטין את נטל התשלומים החודשיים בהם יחוייב, ומבלי שהתאפשר לבחון לאמיתותה ומהימנותה של עדות זו. ומהצד השני, עדויותיהם וראיותיהם של הבן והמשיבה, לפיהם רכשו את הדירה במשותף, כשנה וחצי לפני שניתן פסק-הדין לטובת המבקש, ואף טרם שהוגשה התביעה.

אמנם, ברכישת הדירה ע"י המשיבה והבן, ולא ע"י החייב והמשיבה שהיו עדיין נשואים, יש כדי לעורר תמיהה, אך בתמיהה זו אין די. המשיבה הבהירה, שבעלה הסתבך בהימורים וחובות, דירתם הקודמת נמכרה לכיסוי החובות, ומהכסף שקיבלה מיתרת המכירה, רכשה היא ביחד עם הבן את הדירה, והחייב השתמש ביתרה שקיבל, כפי הנראה, לכיסוי חובות נוספים. אך טבעי הוא, שבמקרה כזה, לא תהיה המשיבה מעוניינת לעבור חוויה קשה זו שוב ולא תרצה עוד שותפות בדירה עם החייב.

המבקש הצביע על סתירות בדברי המשיבים, בין היתר, באשר למקורות המימון, אך גם אם קיימות סתירות כלשהן, אין בהן די, קובעת השופטת גרסטל. המבקש הוא שנכשל בהרמת הנטל, ואילו המשיבה והבן הצליחו להצביע על מקורות עצמאיים למימון רכישת הדירה על-ידיהם, ללא כל מעורבות של החייב, ואף ללא כל יכולת של החייב למעורבות, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה.

המבקש לא הצליח לסתור את טענות המשיבים בענין זה.

המבקש אף לא הוכיח שהחייב מתגורר בדירה, במיוחד לנוכח העובדה שהוכח שהמשיבה והבן השכירו הדירה.

התוצאה הסופית: לא הורם נטל השכנוע שהדירה שייכת למעשה לחייב ולמשיבה ולא למשיבה ולבן, ולכן התובענה נדחית.

ה"פ 986/01, ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופטת: ה. גרסטל.