תל-אביב-ירושלים: העיר שחוברה

נף הבנייה המשיך להצטמק בשנה שחלפה, וקשה להניח שיתאושש בשנה השוטפת, אפילו אם תתגשמנה התחזיות הזהירות הצופות גידול צנוע בפעילות הכלכלית. בנסיבות אלו יש להיאבק בנטייתם של גורמים שלטוניים - ממלכתיים ומוניציפליים, שמגלמת אותם אישיותו של אהוד אולמרט - להעניק לגורמים אינטרסנטים זכויות בנייה בשטחים פתוחים שאין טעם לבנות עליהם, לא היום ולא בעתיד.

משרד הבינוי והשיכון הגיש זה לא כבר סיכום עגום לשנת 2003. מספר הדירות החדשות והישנות שנמכרו באותה שנה ירד אפילו בהשוואה לשנות המיתון הקודמות: 85 אלף, לעומת 92 אלף ב-2002 ו-96 אלף ב-2001. שנות הגיאות שהיו שנות התקווה, שנותיו של יצחק רבין בראשות הממשלה, כבר נשכחו, אבל כדאי להזכיר אותן: 120 אלף דירות ישנות וחדשות נמכרו ב-1994, ו-126 אלף ב-1995.

ספק אם האנטישמיות הגוברת תגביר את העלייה ארצה, שדעכה גם היא בשנים האחרונות. אמנם, אלי ויזל הזהיר זה עתה את יהודי אירופה מפני הגורל המר הצפוי להם, אבל יתכן שרבים מהם יעשו כמוהו ויהגרו לאמריקה ולא לישראל. לכן, ספק רב אם צפוי ביקוש למגורים מצד העולים.

ומה מצד הוותיקים? גידול התוצר ב-2 או ב-3 אחוזים במקרה הטוב יגדיל בעיקרו את הכנסת השכבות שכבר אינן זקוקות לשיפור רמת הדיור. השכבות הזקוקות לשיפור כזה תישארנה גם השנה בלי כסף. לכן, גם הבנייה החדשה השנה לא תחרוג מסביבת ה-20 אלף, ולא תגיע ל-35-30 אלף שבנייתן נראית - משום מה - חיונית בעיני שר הבינוי והשיכון.

יש מקום לחשוב, שהשיפור הקל בעסקים לא יגדיל גם את הביקוש למבני עסקים. יעבור עוד זמן רב עד שהמשק יקלוט את המבנים המיותרים שנבנו בשנות הגיאות, על-ידי יזמים פזיזים שנעזרו בבנקאים חסרי מצפון ואחריות. מאחר שהבנייה כבר רוויה, תעבורנה כמה שנים עד שאפשר יהיה לממש את תוכניות הבנייה שכבר אושרו בארץ - בין למגורים ובין לעסקים.

במילים אחרות, אין צורך להיחפז - בנוסח מי שהיה ראש עיריית ירושלים והיום הוא ממלא מקום ראש הממשלה - במתן זכויות לידידים ומקורבים, על חשבון הציבור ועל חשבון הסביבה הפתוחה, שיזדקק לה גם הציבור שאולי יחיה כאן בדורות הבאים.

הנה, למשל, פארק איילון. האפשרות לקיים בירכתי ת"א פארק על 8,000 דונם מעצבנת כל מיני גורמים, לרבות גורמים המייצגים לכאורה את הציבור הרחב. אפשר להבין את עו"ד שרגא בירן, שלא ישקוט ולא ינוח עד שכל הארץ תכוסה שמלת בטון ומלט. אפשר להבין גם את חברת הזרע, שרוצה לקצור רווחי נדל"ן על אדמתה. אסור להבין את עיריית ת"א, שהממונה על התכנון בה, מהנדס העיר דני קייזר, חישב ומצא שיש לבנות 3,000 דירות בשטח האיילון. נכון, 3,000 זה פחות מ-10,000 שרוצה לזרוע שם חברת הזרע. אבל מי צריך שם את אלפי הדירות הללו?

יש מקום לחשוש, שקייזר לא עיין בתוכניות שהכין מר קייזר עצמו. אילו עיין קייזר בתוכניות של מר קייזר היה יודע, שעיריית תל-אביב, שהוא משמש בה מהנדס העיר, פרסמה זה לא מכבר תוכניות בנייה לעשורים הקרובים. לפי התוכניות הללו, השטח הבנוי בתל-אביב יגדל ב-15 מיליון מטרים רבועים, שיגדילו בשני שלישים את השטח הבנוי בעיר, המגיע עתה ל-22.5 מיליון מטרים רבועים. התוכניות מתפרסות על כל העיר. גורד שחקים בן 100 קומות בלב העיר, מגדלים בני 50-40 קומות בסביבות הדולפינריום, 10,000 דירות בצפון-מערב העיר ועוד היד נטויה. אז צריך לנגוס בפארק איילון? לא. אבל למה לא? שיהיה!

כך, כמובן, גם במבני משרדים ועסקים אחרים, שבהם כבר סובלת ת"א, כמו סביבותיה הקרובות, מעודף ניכר, אבל היד נטויה. במרכז הארץ יש תוכניות למבני תעסוקה בשטח של 58 מיליון מ"ר. לא פחות. מתי יהיו ביקושים לכל המבנים הללו? כאשר יתווספו באזור המרכז 10 מיליון תושבים על פחות משלושת המיליונים החיים בו עתה. אז יהיו מבני תעסוקה לעוד 10 מיליוני תושבים. ותעסוקה תהיה? מה זה חשוב! משום מה, המתכננים שוכחים שהמיליונים הללו זקוקים לא רק לתעסוקה אלא גם לאוויר, לירק, למרחב.

היזמים הצדקנים שרוצים לחסל - סליחה: לכווץ - את פארק איילון, מסבירים שהבנייה תעביר לרשויות כסף, שבו הן תשתמשנה למימון ההשקעה בפארק ואחזקתו. הסיכוי שהרשויות תשתמשנה בהיטלי השבחה לפיתוח היישובים כבר נבחן מיליון פעם בידי מבקר המדינה ורואי החשבון שמשרד הפנים שולח לרשויות המקומיות. סיכוי זה הוא, כידוע, אפס. והרשות הממלכתית אינה טובה יותר. עובדה היא, שהממשלה לא הצליחה לנצל לשיקום המחצבות הנטושות את הכסף שנגבה בדיוק לשם שיקום המחצבות הנטושות.

פארק האיילון אינו חייב להיות פארק אינטנסיבי המצריך השקעות גדולות ואחזקה יקרה. אדרבא, אם יהיה זה פארק גדול יהיה בו מרחב עצום לפעילות נופש על בסיס מסחרי: בריכות שחיה, אורוות רכיבה, ספורטק, מגרשי טניס, מיניגולף, אוהלי חתונות, בתי קפה, מסעדות וכל מיני מתקנים אחרים אופייניים לשטחים פתוחים, שדמי החכירה שבעליהם ישלמו יכסו את הוצאות הפארק.

מטבע הדברים, דאגה ליזמים וזלזול בצורכי התושבים מאפיינים עוד יותר את ירושלים של מר אולמרט, שמרכזה מזכיר את חאן יונס בעוד השיכונים מקיפים אותה מעבריה. כאן נעשה מאמץ עיקש - שגם בו מעורב, כמובן, מר בירן - לחסל את סיכויי הפארק בעמק הארזים, למשל. גם האתר הזה יכול לשמש פארק לנופש פעיל, שיכניס דמי חכירה שיוכלו לכסות את ההוצאות. אבל למה פארק? למה לא שיכון נוסף?

וכל זה בלי להתחשב בתוכניות הקיימות בירושלים לבניית רבבות דירות - לעומת אלף הדירות שבונים בעיר בכל שנה. הנה, זה עתה התבשרנו על אישורה של תוכנית קריית הלאום, אתר משרד החוץ לשעבר, שבה מדובר על 370 אלף מטרים רבועים, שיכללו 600 דירות ושאר ירקות. תוכנית חדשה הוכנה זה עתה גם למתחם הרכבת, וגם בו ייבנו כמה מאות דירות, נוסף על מבני תרבות ותעסוקה. אין צורך למנות את כל התוכניות כדי להבהיר, שאין צורך להתפשט מערבה, להיפך, כמו תל-אביב גם ירושלים זקוקה לבנייה חדשה ולשיקום שכונות ישנות בתוככי העיר.

הצרה היא שיש יזמים ויש עסקנים ויש גם חזון: ירושלים תתפשט מערבה, תל-אביב תתפשט מזרחה, ולבסוף תחוברנה שתי הערים יחדיו ונוכל לחסוך שלושה סגנים ואפילו ראש עיר אחד.