זכות ה"הורשה" בדיור הציבורי: גם אם הבת נעדרה לכמה חודשים

השאלה שנשאלה היא, האם היעדרות ארעית של בן המשפחה מהדירה, במשך אותן 3 שנים, מבטלת את זכותו להמשך הדיור בדירה.

השופטת דרורה פלפל, מביהמ"ש המחוזי בת"א, קובעת, כי כל סוג ארעיות שהוא, כשברור מתחילתו כי בסופה של ההיעדרות הדייר ימשיך לדור בביתו - אינה מבטלת את הזכות.

שושנה קגן (להלן: "העותרת") הינה רווקה, אקדמית, כבת 47. לטענתה, מאז שנת 1959 היא מתגוררת בדירה בפרדס חנה, הנמצאת בבעלות עמידר, לאחר שעלתה עם הוריה מפולין בשנת 1957.

הורי העותרת גרו בשכירות ציבורית וחתמו על חוזה עם עמידר, כאשר חוזה זה התחדש מידי פעם בפעם. בשנת 1977 נפטר אביה של העותרת. לטענתה היא המשיכה להתגורר בדירה עם אימה. בשנת 2001 נפטרה אמה של העותרת, ומאז, לטענתה, היא מתגוררת שם לבד.

אומנם כתובתה הרשומה של העותרת היתה בת"א. ברם, לטענת העותרת, הדירה ששכרה בתל-אביב היתה לצורך רישומה כתושבת ת"א למטרות חיפוש עבודה, כשהשכירות היתה למשך חודשיים ימים בלבד; אכן היא לנה שם לעיתים. ברם, המשיכה להתגורר עם אמה בדירה.

העותרת הגישה בקשה, כי יתאפשר לה לגור בדירה. הבקשה נדונה פעמיים בפני הוועדות המוסמכות, שסירבו לעותרת מהטעם שאינה עומדת באמות המידה המאפשרים לה דיור בדירה ספציפית זו, בעיקר מאחר ולא התגוררה שם 3 שנים טרם מות אמה המנוחה, ועברה לגור לתקופה לתל-אביב.

הרשויות הסתמכו על הרישום במרשם האוכלוסין, ממנו עולה, כי העותרת התגוררה בין התאריכים 27.9.1995 ל- 11.11.1999 ברחוב לה גרדיה בת"א.

כמו כן, צוין כי נערכו בדירה מספר ביקורות מטעם עמידר, ובהן נמצא כי מי שמתגורר בדירה היתה אמה של העותרת בלבד.

בשל סירוב זה, הגישה העותרת עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בת"א, כנגד עמידר ומשרד השיכון, במסגרתה היא עתרה למתן צו, כי היא רשאית להמשיך ולהתגורר בדירה.

העתירה נדונה בפני השופטת פלפל, אשר קבעה, עובדתית, שהעותרת גרה עם אמה במשך כל הזמן, לפני פטירתה, ובפועל לא עזבה את מגוריה בדירה, למעט תקופה קצרה ולא משמעותית, שגם אז לא ניתן לאמר שעזבה את מקום המגורים בדירה, אלא שלנה, תקופה מסוימת, בת"א בדירה שכורה.

הכללים לקביעת הזכאות לדיור הציבורי מופיעים בנוהל: "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי".

המדובר בבת שגרה בדירת הוריה, שהיו זכאים מצידם לדיור בשיכון ציבורי.

על זכויותיו של דייר ממשיך בדיור הציבורי, ניתן ללמוד מחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ח - 1998.

"דייר ממשיך" - מוגדר שם בסעיף 1 כ: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי".

ברוח הוראת חוק זה הוציא המשרד את נוהל הסדרת זכויות חוזית של דיירים ממשיכים.

סעיף 2.10.2 שם קובע, כי "דייר ממשיך הינו מי אשר "גר" לפחות 3 שנים ברציפות עם "הדייר החוזי" (הזכאי) בסמוך לפני פטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי. הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי".

גם אילמלא נקבע שהעותרת התגוררה במקום מלוא כל התקופה, נראה כי הסיפא של הסעיף שבאה לרבות ולא לצמצם, כוללת בחובה כל סוג ארעיות שהוא, כשברור מתחילתו, כי בסופה של היעדרות הדייר ימשיך לדור בביתו.

במקרה הנוכחי, הסברה של העותרת היה סביר, ולא נמצא שהיא היתה מעונינת לעזוב את המקום ולעבור למקום אחר בדרך של קבע. מכאן שלחילופין, היתה העותרת משתבצת במסגרת הסיפא לסעיף זה.

סעיף 3.1 לנוהל לעיל קובע, כי זכותו של הדייר הממשיך היא: להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית, ויראו בו כמי שבא בנעלי הדייר החוזי לכל דבר ועניין. הפועל היוצא הוא, שעפ"י הדין זכאית העותרת להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא העתירה.

נראה כי חוסר הסבירות של המשיבים מתבטא בכך, שלא שקללו באופן הולם את מלוא הראיות המינהליות שבאו לפניהם, כשלפיהן גם בבדיקה מינהלית, הם אמורים היו להגיע לתוצאה שונה.

התוצאה הסופית: העתירה נתקבלה.

עת"מ 02/1525, בית המשפט לעניינים מנהלים בת"א, השופטת דרורה פלפל.

בשם העותרת: עו"ד ד. ראש.

בשם עמידר: עו"ד ע. פלס.

בשם משרד השיכון: עו"ד ד. ברגמן.