אותות מובהקים של מרמה

בשנת 1979 נרשמה טורקניץ אורנה (להלן: "הנתבעת") כבעלים של מחצית הזכויות בדירה בחיפה. מחצית הזכויות האחרת נרשמה על שם בעלה, טורקניץ חיים (להלן: "הנתבע"). בתאריך 11.7.00 הגיש בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "התובע") תביעה כספית נגד הנתבעת. בתאריך 6.6.01 העבירה הנתבעת את כל זכויותיה בדירה לנתבע. הנתבעת ממשיכה להתגורר בדירה. בתאריך 30.8.02 ניתן נגד הנתבעת פסק דין. ערעור הנתבעת על פסק הדין נדחה.

בתאריך 4.12.02 פתח התובע נגד הנתבעת תיק הוצל"פ. סכום החוב בתיק הנ"ל, נכון ליום 14.1.03, הסתכם ב-440 אלף שקל.

התובע, בנק מרכנתיל דיסקונט, הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה כנגד הנתבעים, למתן הצהרה לפיה הנתבעת הינה הבעלים של מחצית מהזכות בדירה. לטענתו, העברת זכויותיה לנתבע נועדה למנוע מהתובע "לשים ידו" על הדירה, וכי בשים לב להוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, יש להורות, כי מחצית הזכויות בדירה הינם בבעלות הנתבעת ויש לעקלם.

הנתבעת טענה, כי היא העבירה את זכויותיה בדירה לנתבע "עקב משבר קשה שפקד בחיי הנישואין שביניהם, והחלטתה לעזוב את הבית". לטענתה, העברת הזכויות נועדה לשמירה על זכויות הילדים והרישום לא נעשה על שמם על מנת שלא לשלול מהם את הזכות למשכנתא בעתיד.

התביעה נדונה בפני השופטת בר-זיו.

על סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ ויישומו עמד השופט רובינשטיין בע"א 1680/03 - לוי נ' ברקול:

"אכן, סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם. זו תכלית הסעיף, המתיר לבית המשפט: "לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על-ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר אפוא כלי להיאבק בתופעה זו.

בה"פ 1823/92 בנק דיסקונט נ' סבג, סקר השופט גורן את הוראת סעיף 34(ב), בציינו: "מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא לעסוק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על-ידי יצירת מצג שונה במרשם, נטל השכנוע לעניין זה הוא על הנושים, והוא נטל "כבד". הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגבייה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות וגם אותה יש לכבד".

עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא. ואולם, נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו, למשל, חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד. ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם.

כללם של דברים, הוראת דין כזו יש, מטבע הדברים, להפעיל בצמצום ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי - ולא מינהלי - נאות, ומי שתובע מכוחו של סעיף 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח, כי הנכס המסוים, הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של החייב.

בענייננו, קובעת השופטת בר-זיו, אין כל ספק כי התובע עמד בנטל המוטל עליו והראה די והותר "אותות", שיש בהם כדי להצביע, כי אכן הנתבעת היא בעלת הזכויות האמיתית במחצית הדירה:

א. מועד העברת הזכויות היה ביום 6.6.01, וגם אם לטענת הנתבעת העיסקה בינה לבין הנתבע נקשרה כבר ב-7.2.01 והדיווח עליה נעשה ב-12.2.01 - אין ספק כי עסקינן בעיסקה שבוצעה לאחר שהתובע הגיש תביעתו נגד הנתבעת (11.7.00), ואין נפקא מינא אם באותו מועד ניתן נגד הנתבעת פסק דין - אם לאו.

ב. מהשתלשלות העניינים עולה, כי האמת אינה מהווה נר לרגלי הנתבעת והיא עושה כל אשר לאל ידה על מנת להימנע מתשלום חובותיה.

ג. מחקירתה הנגדית של הנתבעת עולה, כי חרף העובדה שלטענתה החליטו בני הזוג לפרק את הקשר הזוגי ביניהם בחודש פברואר 2001, במועד חקירתה, 26.6.04, עדיין התגוררה הנתבעת ביחד עם הנתבע בדירה.

ד. הנתבעת השיבה בחקירתה הנגדית, כי המשבר בחיי נישואיה החל כבר בשנת 1997, אך למרות המשבר הם לא פתחו בהליכי גירושין וכל ביטוי חיצוני למשבר התבטא בהעברת זכויותיה בדירה במתנה לבעלה.

ה. ואם לא די בכל אלה, הרי שבהסכם הממון עליו חתמו שני הנתבעים בתאריך 3.2.01, ואשר קיבל אישורו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נקבע מפורשות: "הצדדים מצהירים ומסכימים מפורשות, כי כל רכושם וללא יוצא מן הכלל ובכלל זאת כספים בחשבונות בנקים למיניהם בכל בנק, בנדל"ן כולל דירת המגורים הידועה כחלקה 28/1 בגוש 10804 ו/או כל דירה אחרת... בין אם הם רשומים על שם אחד מהם ובין אם רשומים על שם שניהם, הינם רכושם המשותף ובחלקים שווים ביניהם".

הנתבעים עצמם הביעו דעתם במפורש בהסכם שחתמו, כי הרישום אינו רלבנטי וכי גם רכוש שבבעלות אחד מהם מהווה רכוש משותף - דהיינו, ממילא נשמרה זכותה של הנתבעת למחצית הזכויות בדירה (בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת לפשר ההוראה בהסכם הממון והמשיבה "אין לי מה לומר").

התוצאה הסופית: התובענה נתקבלה. ניתן צו הצהרתי ולפיו לנתבעת מחצית מהזכויות בדירה, שעוקלו לטובת התובע.

ת.א. 158/03, ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופטת: ברכה בר-זיו.

בשם התובע - עו"ד י. סלע.

בשם הנתבעים: עוה"ד מ. נעים ומ. מרץ.