"ביום שקרובת משפחה שלי הותקפה מינית, בפרשה גדולה מאוד, זה הפך לקרב חיי. אני בת 61. מילדותי הייתי צריכה להיאבק על המרחב הפרטי שלי. הייתי נערה, אח"כ חיילת ואז דיילת באל על, וכל הזמן הוטרדתי. מצאתי את עצמי נאבקת בכאלה שחשבו שהכול מותר להם. בשנים ההן לא היה את חוק ניצול יחסי המרות או ההטרדות המיניות, ולא היה למי להתלונן. היה לי קשה. בצבא זה גרם להעמדה שלי לדין על העלבת קצינים, ובחלק מהמקרים נענשתי על ההתנגדות. רס"ר תפס אותי בפתח הבסיס עם כפתור במקום סיכה בחולצה ושאל: 'את באה אליי הערב?'. עניתי 'שלילי סוף', והוא העמיד אותי למשפט על לבוש לא תקין. זה גם לא נעים להגיע למשמרת באל על כשיש מנהל תחנה תורן שקורא לך למשרד שלו, סוגר את הדלת, ומצמיד אותך לקיר. את דוחפת אותו ומסננת 'תתרחק ממני', ואחר כך דופקים אותך במשמרת, ואין למי להתלונן".
יש לך קווים אדומים?
"כן, יש לי קווים אדומים. אם אני יודעת שאדם פגע מינית לפני המון המון שנים אבל הפנים, הבין ומכה על חטא, אני לא נוגעת בו. אנשים משתנים ואני מכירה בזה. אם אני יודעת שאדם פגע מינית לפני הרבה שנים, וממשיך לפגוע מינית גם היום, מבחינתי אין כפרות".
איך את בודקת מהימנות של תלונות?
"מאוד פשוט. כשמישהי מתלוננת, תמיד מגיעות עוד כמה אחריה. אצלי החוק הוא לוודא שיש יותר ממתלוננת אחת. כשאת רואה דפוס התנהגות דומה - אז ברור שמדובר במישהו שהוא פוגע סדרתי.
"כולם תוקפים אותי. קוראים לי 'תליינית'. אני מאוימת. זה קשה. אני שמחה על זה שנתן זהבי תובע אותי. זה מאפשר לי להגיע לבית המשפט עם נשים שלא היו הולכות למשטרה, אבל כן לבית המשפט האזרחי. ברגע שנשים מוכנות ללכת איתי להליך המשפטי האזרחי, אני הולכת איתן עד הסוף".
"קחי, לדוגמה, את זהבי. בכל כתבה ושידור הוא משמיץ אותי, וקורא לי בכינויים. אני חוטפת ריקושטים ואיומים מאוהדיו. הילדים שלי נותנים לי גב, אבל הם סובלים מזה. זהבי לא הטריד אותי, הוא לא פגע בי. אני הפה לאחרות ונלחמת את מלחמתן. לאורך שנות הפעילות שלי, היו מקרים שממש איימו על חיי. שלחו לי הודעות כמו 'הדס שטייף: בום בום טראח'. אני גם תמיד מספרת שמכוניות לא אוהבות שאני קונה אותן, כי או ששורטים אותן או שמנקבים את הצמיגים, או ששורפים אותן, גם זה קרה".
היה רגע שבו הרגשת שאת מתפרקת?
"כל יום. אני בולעת את הדמעות וממשיכה הלאה".
תגובת ליאור אפשטיין, עורך דינו של זהבי: ״משהודתה הגב' שטייף בכתב הגנתה שאינה יודעת אם הדברים התרחשו ואין לראות את פרסומיה כאמירה לעצם ביצועם, הוציאה עצמה מהדיון והפכה מעיתונאית חושפת פרשיות לבעלת דעה ותו לא. שטייף זכאית לדעתה וזכאית להוליך שינויים חברתיים, אך טרם מסרנו את חירותנו לידיה. במקום לבחון בכלים עיתונאיים את הגרסאות שהגיעו לידיה, אם הגיעו, היא מטילה את האחריות על אותן נשים, מבלי שבדקה כלל את משמעות הגרסאות, ומבלי שהציגה אותן אפילו לצורך תגובה".
