"מותו של אחי יוסף סלמסה, ז"ל, כתוצאה מאלימות וזלזול המשטרה. לאחר ששוטרים פגעו בו עם טייזר והרביצו לו כשישב בגינה ציבורית, הם גררו אותו לניידת, וזרקו אותו אזוק בחניון של תחנת המשטרה. הגשנו תלונה במח"ש, שבעקבותיה קיבלנו איומים, עד שמצאו אותו ללא רוח חיים במחצבה בבנימינה. גם במהלך החיפוש אחריו הטיפול של המשטרה היה מזלזל. לא ניתן להחזיר אותו לחיים, אבל ניתן להיאבק למען הדורות הבאים ואנשי הקהילה כדי שנפסיק להיות בלתי נראים. זה מאבק של כולנו, כי איש לא ייאבק למעננו אם לא ניאבק בעצמנו".
"הצעדה מבנימינה לירושלים, שהתקיימה באחד הימים הקרים והגשומים. צעדנו רטובים, סחוטים וזועקים ולא חשבנו לעצור לרגע. הנקודה השנייה היא המחאה של 2015, כשיצאנו לרחובות למחות על האלימות נגדנו והאפליה. באותו ערב מחאה בכיכר רבין היה נדמה שהמשטרה גייסה את כל כוחותיה כדי להילחם בנו. זה מדהים שבמקום למגר את התופעה, היא דווקא בחרה באותו יום להגביר אותה במלוא העוצמה. זה היה רגע שמאוד קשה לשכוח".
"ההחלטה לסגור את החקירה נגד השוטרים שהרביצו לאחי. זה שיקף את חוסר הצדק, והוכיח לנו שהאלימות והגזענות ממוסדות היטב. זה שבר אותנו, אבל הבנו שזו מלחמת התשה שאי אפשר להפסיד בה, כי על אדם שאוהבים אי אפשר לוותר. ההורים שלי, שנתקלו בקשיים לאורך כל תהליך עלייתם לארץ, לא פעם אומרים שזה לא היה שווה את זה. זה כל הזמן מצלצל לי באוזן ומחייב אותי לפעול למען שינוי המציאות. אנחנו שווים לכל אזרח, גם אם הצבע שלנו שונה".
