"הבנתי יום אחד שמערכות בחירות חולפות מעל ראשינו, הנשים החרדיות, ומשום מה אין לנו עסק או נגיעה בהן. כמו בלימוד הגמרא - יודעים שזה חשוב, מוכנים למסור על זה את הנפש, אבל נשים חרדיות לא מתקרבות לשם. זו טריטוריה גברית סגורה, מוכרזת ומגודרת. באשר ללימוד תורה לנשים קטונתי, לא נראה לי שהדור הזה של הנשים החרדיות מעסיק את עצמו בסוגיית ההיעדר המוחלט של קולו בבתי המדרש. אבל בכל הנוגע לחיים האזרחיים, מדוע שייגרע חלקנו? נשים חרדיות כבר נמצאות מזמן במוקדים חשובים בחיי החולין של הציבור החרדי. הן עובדות, מפרנסות, מחזיקות בתים, יולדות ומגדלות משפחות. אין שום סיבה הלכתית, אפילו לא תרבותית, שתמנע מאיתנו באופן כל כך מוחלט והרמטי השתתפות בקבלת החלטות, כנבחרות ציבור ברמה הארצית והעירונית".
"ההיתקלות היומיומית באפליה העדתית בסביבה שלי. התודעה הפוליטית שלי עוצבה תחת ההבנה שההנהגה הפוליטית-עסקנית-חרדית כשלה כישלון חרוץ בנושא, ולמעשה זו אפילו אינה אוזלת יד, אלא היא עצמה משרתת את התופעה שממנה סובלים רבים בסביבה ובקהילה שלי. בהמשך נתקלתי בתופעות קשות אחרות של התרופפות התא המשפחתי, אלימות כלפי נשים, השתקת עבירות מין, הקצנה בצניעות עד כדי מחיקה פיזית ותודעתית של נשים, שמותיהן, פועלן והווייתן בתקשורת ובספרות החרדית, עושק מתמשך של עובדות חרדיות. היכולת שלי ושל נשים כמותי שפיתחו תודעה ביקורתית לשנות או להשפיע בסוגיות מעין אלה, כמעט ואיננו קיים, בגלל ריכוזיות הכוח וההחלטות במועדון סגור לגברים שבו אין לנשים חרדיות דריסת רגל".
"עצם היציאה למאבק והשמעת הקריאה 'לא נבחרות, לא בוחרות'. אין ספק שזה גרם ללא מעט גבות להתרומם, חלקן בחמלה מפורשת עליי, שמא 'נטרפה דעתי עליי', או לחילופין ב'מסכן בעלה' המיתולוגי. אך התודעה נצרבה ונשים חרדיות הן כבר לא קהל אוטומטי שאיש לא שואל את דעתו, נוצר כאן שיח חדש. נושא שהיה טאבו מוחלט, שסביבו הייתה שתיקה ארוכת שנים, הופך נושא לדיון. כשיו"ר ש"ס בעיצומם של ימי הבחירות נוקט במהלך של הקמת 'מועצת נשים' עם הרבנית עדינה בר שלום, גם אם זהו מס שפתיים של פוליטיקה נואשת של רגע לפני הקלפי, זה מראה שהקהל הנשי הוא אלקטורט שצריך לדבר איתו ולשמוע מה יש לו לומר".
"נקודת שבר גדולה זה לדעת על נשים שתומכות בפעילות שלי, אך הפחד מתגבר עליהן והן לא מסוגלות להביע תמיכה בפומבי. עם התנגדות אפשר להתמודד, אחרי הכול גם אם אליי הייתה מגיעה הקריאה הזו לפני שנים, אין לי ספק שהתנגדות הייתה תגובה ראשונה ובלתי נמנעת. אך מפגש עם כל כך הרבה נשים שמודעות לאי הצדק המתמשך ורואות עין בעין את המאבק ואפילו שולחות הודעות תמיכה חשאיות, הידיעה שקולות אלה יושתקו לנצח ויישמעו אך ורק על ידי קבוצת נשים אמיצות שיש סביבי, זו ידיעה קשה. אני משתדלת להקיף את עצמי בנשים חזקות, עוצמתיות, שעברו את שלב 'מה יגידו' של חייהן".
