"המאבק של תושבי שכונת גבעת עמל, הדורשים הכרה בזכותם ההיסטורית על הקרקע שעליה הם יושבים. זאת לצד פעילותי החברתית כאחת ממקימות 'הלא נחמדים – לא נחמדות', המאבק למען הדיור הציבורי ומאבקים נוספים".
"חוסר צדק וכאב עצום. משפחות שלמות נזרקות לרחוב ללא פיצוי, בחסות המדינה וטייקוניה, למרות שהמדינה יישבה אותן בשכונות האלו לפני שנים רבות. זו אחת העוולות הרציניות של המדינה. אני כועסת, אז אני לא אשתוק ולא אתן לאירועים לעבור לידי. כשמפנים זקנים וילדים לרחוב באלימות, אני אעמוד איתם נגד כוחות הרשע".
"כשנודע לנו שכאן בתל אביב, ממש מתחת לאף, מפונות משפחות מבתיהן בשקט, ללא כל פיצוי ומאבק, הבנו שמשהו נוראי מתרחש ושעלינו להגיב מיד. יצרנו קשר עם תושבי הגבעה, והחלטנו להתגייס למאבקם. התושבים הבינו שיש להם זכות בסיסית להתנגד, שהם יכולים להשמיע את קולם, ולא להרפות עד שהצדק יצא לאור. כמו כל מאבק מול כוחות גדולים, הבנו ששינוי לא יגיע אחרי הפגנה אחת או שתיים, אלא בהתמדה לאורך שנים".
"אחרי פינוי אלים את חוזרת הביתה ומנסה לעכל את כל מה שחווית לפני כמה שעות, כאב עצום, מראות קשים, אלימות שספגת ושספגו לידך, ולאף אחד לא אכפת והעולם ממשיך כרגיל. זה שבר אמיתי שקשה מאוד להתגבר עליו. זה פצע פתוח וזה כואב בכל פעם מחדש, אבל אני מוצאת את הכוחות להמשיך הלאה, אולי מתוך זה שראיתי, ידעתי ולא שתקתי".
