על "דם המכבים" שהפך לסמל של זיכרון ושל המשכיות

1

שוב הוא חוזר להתנוסס על דש הבגד של כל אחת ואחד מאתנו, באותו יום בשנה. עיגולים אדומים, כמה עלים. גם בעידן הנוכחי, כשהכול משתנה סביבו, הוא שמר על זהותו הפשוטה והייחודית. פרח דם המכבים (ובשמו המדעי Helichrysum sanguineum) הפך במרוצת השנים לסמל המזוהה עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אין ישראלי שלא מכיר אותו. אבל מה עומד מאחוריו?

● המספרים לא משקרים: הספר הפך לתעודת הביטוח של הוליווד
● מסילות הברזל של המאה ה-21: השואו הפך לתשתיות והון

2

השם "דם המכבים" מקורו בשניים: ראשית, בצורתו הפיזית של הפרח - בקצות גבעוליו גדלים פרחים בצבע אדום עמוק שמזכירים טיפות דם שאינן דוהות. יש שמכנים אותו "פרח אלמוות".

שנית, באגדה, לפיה בכל מקום שבו נשפכה טיפת דם מגוף לוחם מכבי על הקרקע - צמח מיד הפרח הזה. המסר הוא שהדם לא נשפך לשווא, ובמקום שבו נפל לוחם, משהו חדש וחי צומח כהרף עין - המולדת.

יצחק שדה, אלוף לשעבר בצה"ל וממייסדי הפלמ"ח, תרם מאוד לסמליות הפרח בהוויה הישראלית. בטקסים שבהם השתתף פנה שדה אל הצעירים במטרה להעלות את המוטיבציה שלהם ודיבר על דם המכבים כעל דם היהודים המודרניים שישובו למולדתם - דם שיזרום בעורקיהם של הלוחמים החדשים. "אותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון - נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם", אמר באחד מנאומיו.

הקישור הזה בין הגיבורים הקדומים ובין הלוחמים שנאבקו לבניין המדינה הפך את הפרח לא רק לסמל זיכרון, אלא לקו ישיר בין העבר למציאות הישראלית החדשה.

3

לאחר מלחמת השחרור התקבע השימוש בדם המכבים כסמל לזיכרון הנופלים. על פי הספרייה הלאומית, בשנת 1950 עיצבה האומנית מרים טרופ פוסטר ליום העצמאות שבו הופיע הפרח בשמו. בתקופה זו היה בלבול בוטני - הכינוי "דם המכבים" ניתן גם לפרח אחר בשם דמומית. באותה שנה, עם הצורך במיסוד סמלים לזיכרון, הפרח הקטן, האדום, שהוא אנדמי - ייחודי לארץ ישראל והסביבה - נבחר להיות "הקול של הנופלים".

5 שנים לאחר מכן, המדינה החליטה באופן רשמי כי פרח דם המכבים יהיה סמל יום הזיכרון, והוא נטבע על בול מיוחד שחולק ברחבי הארץ.

4

הצמדת תמונת הפרח על החזה ביום הזיכרון אינו מנהג ייחודי לישראל. בבריטניה, למשל, נוהגים עד היום לענוד את פרחי הפרג על דש הבגד בטקסי זיכרון למלחמת העולם הראשונה. כבר ביוון העתיקה היו זרי פרחים חלק בלתי נפרד מטקסי הזיכרון, והם קישטו את ראשי המתים שנחשבו לגיבורים או רמי מעלה. על קברים הונחו זרים כביטוי האמונה בניצחון על המוות ובתחייה, סמל לכך שהמתים לא נשכחו.

5

הפרח האדום קנה את מקומו גם ביצירות. החיבור בין פרח דם המכבים לבין הנופלים מופיע כבר במלחמת העצמאות, בשירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". הוא אומנם לא מצוין בשמו המפורש, אך בשיר נכתב "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים".

השיר "פרח דם המכבים", שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר, משלב מפורשות דימוי של פריחת דם המכבים האדומה עם צניחה, כסמל לנופלים ולחיבור לארץ ישרא: "את פרח דם המכבים, קטפתי לעצמי, במבטים תוהים, קרועי עיניים".

6

בעבר היה נהוג לקטוף גבעולי הפרח ולייבש אותם, אך היום הוא פרח מוגן על פי חוק בעקבות קטיף יתר שהביא אותו לסף הכחדה. בשנים האחרונות החלו חקלאים לגדל אותו בתנאים מפוקחים, שומרים על הרוח שמחברת בין הצמח לאדם ולאדמה.