חייזרים, קיוסקים ובנייה רב-שימושית

בזמן האחרון האדריכל פרופ' פיטר קוק מוצא את עצמו מצלם קיוסקים וחנויות פינתיות. מוסדות זניחים אלה מסמלים בעיניו את תמצית החיים העירוניים. לפי משנתו, שהתגבשה בעשורים רבים של תצפית וניתוח, עיר חיה על קיוסקיה. אלה משנים פונקציות וממציאים את עצמם מחדש מדי כמה שנים. לעיתים הם דועכים ועומדים בשיממונם, ולתקופות הם הופכים לנקודות חמות על הדרך, כפי שקורה בשנים האחרונות בתל-אביב. אבל בכל זמן נתון אי אפשר לקחת מהם את הזכות הזאת - של היותם מעין סיסמוגרף לחיים העירוניים.

"אני חש שכעת העיר משנה את ההגדרות ויוצרת לעצמה פתרונות חדשים. העיר מאוד תוססת והיא באמת חיה", אומר קוק, אדריכל בעל שם בינלאומי, שהגיע לישראל לביקור קצר, כאורח הכבוד בטקס הענקת פרס עזריאלי לתכנון אורבני של המועצה לישראל יפה. בראיון מיוחד ל"גלובס", שנערך בהשתתפות היזם-אדריכל ותורם הפרס, דוד עזריאלי, מתאר קוק כמה מעקרונות "העיר החיה", שבה הוא עוסק כבר שנים רבות בספריו ובהרצאותיו.

"אני כל כך מוקסם מהקיוסקים ומההתרחשות סביבם, שהחלטתי לשלב אותם בקומפלקס בניינים חדש, רב תכליתי, שאני מתכנן במדריד. זה לא קל לשכנע את הרשויות. מדובר בתוכנית של העירייה, ליצור רובע מגורים חדש של דיור ציבורי, והם מתקשים לקבל רעיונות שאינם רגילים להם".

קוק, שלמד אדריכלות באמצע המאה העשרים ונחשב לאחד המורים והתיאורטיקנים הבולטים בתחום, חושב שהמושגים שלנו על אדריכלות התקבעו לא מעט בגלל אבות המודרניזם, שיצרו פתרונות נוחים ומשכנעים כל כך, עד שקשה להשתחרר מהם. "החשיבה הקפואה הזו השאירה דברים בתבניות מאוד צרות, ואילו העיר החיה נמתחת מעבר למגבלות הצרות של הגדרותיה. הגישה של שינוי ייעוד מעבירה חלקים מהעיר לתפקודים חדשים.

"נמאס כבר מההגדרות הנוקשות של בניינים ואזורים שלמים למגורים/עבודה/בילוי, המשבצות הללו כפו עלינו חשיבה אחידה וקשה מאוד לשנות אותה. בפרויקט שאני מתכנן במדריד אני רוצה לראות את הבניינים משתלבים בחיים המלאים - הרחוב עובר בקומת הכניסה וממשיך דרך הבניין, בתי המגורים מעליו, ופארק לפעילויות ספורט על הגג. ברחוב אני מעוניין לשלב גינות ומדרכות שמתאימות להולכי רגל, בתי קפה, קיוסקים. את הצמחייה אני מתכנן כחלק מהבניין וחלקה מטפסת עליו ומחיה אותו. אני רוצה ליצור מקומות שאנשים ירצו לבוא אליהם ולחיות בהם".

גלובס: זה נשמע כמו פוסט-מודרניזם.

קוק: "אני לא פוסט מודרניסט. גם אני ילד של ילד של ילדי המודרניזם. אפשר לומר שאני מודרניסט מודרני - ניאו מודרניסט. אני ניהיליסט מקצועי". בכלל, לדבריו, יש אירוניה בכך שבערוב ימיו הפסיק ללמד והחל לבנות. "בשנים האחרונות פרשתי מהוראה והתחלתי לבנות ממש, להנאתי הרבה ולמגינת ליבם של כמה אנשים", אומר קוק בהומור עצמי אופייני. לשאלה מדוע חיכה עד עכשיו הוא משיב, חצי ברצינות, שעד לעשור האחרון לא היו תוכנות מחשב מתקדמות מספיק כדי לתת פתרונות הנדסיים לרעיונותיו.

כשפיטר קוק מדבר בפני קהל הוא רוקד ומדלג על פני הבמה כולה, בניסיון להמחיש ולהחיות את המראות שהוא מתאר לנגד עיני שומעיו. כמוהו, גם הבניינים שלו נראים כאילו הם יכולים לצאת במחול או להמריא לפתע. הדוגמה הבולטת היא כמובן בניין "החייזר הידידותי", שתכנן עבור המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר גראץ שבאוסטריה. מעין בועה כסופה ענקית, שנחתה בלב הרובע העתיק בעיר, והיא מגשימה בצורתה הבלתי רגילה כמה מחזיונותיו המוקדמים של קוק, שנחשב לתיאורטיקן ומורה שהשפיע על דור שלם של אדריכלים באירופה.

האיש, יליד 1936, החל ללמוד אדריכלות בגיל 16 ("אני הייתי במחזור האחרון שזה עוד היה חוקי. אחרי כבר התקבלו ללימודים רק אנשים בוגרים") וכבר בגיל 27 פרסם את ספרו המשפיע "Architecture - Action and Plan". ספרו העשירי והאחרון עד כה, "The City as a Garden of Ideas" יצא לאור בשנת 2003.

פרופ' קוק לימד עשרות שנים ב-Architectural Association בלונדון ובין תלמידיו היו כמה מהאדריכלים הידועים והמובילים בעולם, כמו זהא חדיד ורון ארד. גם אשתו האדריכלית (ישראלית במקור) הייתה תלמידתו, לפני כעשרים שנה. כיום הוא מכהן כיושב ראש ביה"ס לאדריכלות ברטלט באוניברסיטת לונדון.

בתחילת שנות ה-60 היה קוק בין הוגי ומייסדי מגזין האדריכלות החתרני "ארכיגרם", שהחל את דרכו בבריטניה וקנה לו מעריצים וקוראים ברחבי העולם עד לסגירתו, ב-1976. אנשי ארכיגרם לא קראו למהפיכה בתחום האדריכלות עצמו, אלא יותר בדרכי החשיבה המסורתיות. רעיונותיהם נחשבו מקוריים ורעננים ולכן נשארו אקטואליים גם במקומות מרוחקים ושנים רבות אחרי צאתם לאור.

יש אומרים שהרעיונות שעלו בארכיגרם הניחו את היסודות לתעשיות ההייטק שהחלו לנבוט יותר מעשר שנים מאוחר יותר. בין היתר דיברו אנשי ארכיגרם על גמישות בבנייה ובתכנון, על חללי חיים אורבניים חיים ועל יחידות של אלמנטים עירוניים משולבים זה בזה כ"עיר בתוך עיר" - אולי רעיון שהקדים את זמנו וניבא את קניוני הענק, המשולבים בלב הערים של ימינו.

המוזיאון בגראץ, שנחנך לפני כשנתיים, זכה לכינויו כיוון שהוא נראה כמו בועה מתכתית ענקית, השוכבת-מרחפת בלב המרקם העירוני של העיר האירופית השלווה, בין רחובות צרים, בניינים היסטוריים, גותיים וקלאסיים. מראהו כל כך חריג בנוף עד שהוא מעורר השתאות מכל זווית שבה הוא נגלה לעין - מציץ בין בנייני הרובע העתיק או נחשף לכל אורכו ברחבה שלפניו. כלפי מעלה הוא שולח מספר קרניים מעוגלות והוא מואר בלילה כחללית בדיונית או כתכשיט עירוני אולטרה מודרני.

מבחינתו של קוק, העיר היא אורגניזם חי, ועליה להיות גמישה מספיק כדי לזרום עם רוח הזמן. "המוזיאון יכול בקלות להפוך לחנות כולבו או לאתר בילוי בעוד כמה שנים. הוא לא חייב להישאר בפונקציה המקורית שלשמה נבנה. אני חושב שנכון יותר לתכנן בצורה גמישה ולא למצוא את עצמנו כל כמה שנים עם בניינים שכבר לא מתאימים לייעודם", הוא אומר ומתייחס לאזורים שלמים שהיו מיועדים לתעשייה או למחסנים והפכו עם השנים לאזורי מגורים בסגנונות חדשים.

- האם הבנייה היום יותר גמישה לשימוש מבעבר?

קוק: "לא בדיוק. יש עצלות רעיונית וגם עצלות של היזמים והרשויות, המפתחים את השטח".

היזם דוד עזריאלי, שהיה בין מארחיו של קוק בביקורו בארץ, מצטרף לראיון ומציין שמרחבים עירוניים ציבוריים - פתוחים וסגורים - נתונים לוויכוח מתמיד בין אדריכלים בעלי גישות שונות ובינם לבין היזמים. "אני רואה הבדל יסודי בין שטח ציבורי לשטח שמיועד עבור הציבור (Public space vs. Space for the public). קניון הוא לא מרחב ציבורי במובן המסורתי של המילה אבל הוא מקום שמיועד לציבור", אומר עזריאלי.

"ארכיטקטים השקיעו הרבה מאוד מאמץ בבניית מרחב ציבורי, כדי שאנשים ירצו לבוא לשם, אז איך זה שיש מקומות שמצליחים ומקומות שלא, מתחמים מסויימים 'עובדים' ואחרים לא. אני חושב תמיד על הצרכן הסופי, המשתמש, כקהל היעד שלי. מהבחינה הזו מה שנחוץ לארכיטקט הוא ידע בסוציולוגיה: להבין את המשתמש ואת צרכיו כדי לענות עליהם".

- האם הקניון, שתפור לפי תכנון ומנוהל מלמעלה, באמת יכול להחליף את הרחוב, על החיוניות הטבעית שלו?

עזריאלי: "בראייה היסטורית המקומות שמשכו את האנשים לא נועדו דווקא לקניות אלא להתכנסות - החל מהקארדו ועד כיכר העיר. הקניון המודרני הוא התפתחות הקונוטציה של כיכר העיר, מותאם לצרכים עכשוויים. כשנעשית תוכנית לבניית כיכר עיר מלאכותית היא משולבת במדידה מבוקרת: מי יגיע, כמה תנועה עוברת במקום, מה הצרכים החברתיים והמשפחתיים של הקהל. כך אפשר להתאים את ההתרחשות במקום לצרכנים. כתוצאה מכך נוצרת סביבה מושכת קהל שהיא כבר לא מלאכותית. נכון שהקניות וההוצאה שנעשית במקום היא המדד להצלחתו, אבל השופינג יכול להיות מטרה משנית לחלק מהמבקרים בקניון - חלקם הגדול באים להיפגש, לבלות".

קוק: "אחד המקרים המעניינים של מאבק כוחות בין קניון לרחוב הוא בסנטה מוניקה פלייס בלוס אנג'לס, קניון שבנה פרנק גרי בשנות ה-80. הרחוב הסמוך, שהיה זנוח לחלוטין, החל לשגשג בעקבות פתיחת הקניון. הרחוב הקטן והמסכן הזה הפך למרכזי וחשוב בזכות הקניון. המתחם כולו הפך לפופולרי ועם השנים הרחוב האפיל על הקניון בתקופות מסויימות".

עזריאלי: "אי אפשר להתעלם מהתלות שלנו בכלי רכב, ששינתה את הקצב ואת סגנון החיים העירוני. גם בדוגמה שלך, שטחי החניה של הקניון מאפשרים את הנגישות לרחוב שלצידו". לדברי עזריאלי, אין בעצם טעם בדיון על מאבק בין הרחוב הפתוח לקניון, כיוון שאנשי הערים בחרו ברכב ולמעשה ויתרו על המדרכות. כאשר עומדת בפניהם הבחירה, הם נוטים להיעזר בנוחות של המרחב המוגן, הממוזג והנוח של הקניון.

מרכז עזריאלי, פרויקט הדגל של קבוצת עזריאלי בארץ, מספק דוגמה מייצגת טובה לשילוב של פונקציות בתכנון, בבחינת עיר בתוך עיר. הקניון, שמקשר בין הבניינים, מחובר הן למערכת תחבורתית נוחה וענפה (כולל תחנת הרכבת בגשר מקורה) והן למרכזי הפעילות הסמוכים, כמו הקריה. חלקו מיועד לפעילויות פנאי ואירועים, וחלקו הגדול של הקומפלקס משמש לעסקים ומשרדים, המייצרים נפח פעילות ותנועת בני אדם מתמדת בבניינים ובאזורי הקניות.

"עוד לא ראיתי ארכיטקט טוב שלמד מספיק סוציולוגיה", אומר עזריאלי. "יש כאלה שנולדים עם זה אבל רובנו צריכים ללמוד היטב את השטח ולשאול את עצמנו מה גורם למתחם כלשהו להצליח: מיקום, דמוגרפיה, תבנית הקרקע - והצרכן הסופי".

קוק מסכים עם הגישה הסוציולוגית של עזריאלי. לדבריו, כבר מילדותו הוא חסיד גדול של התבוננות באנשים. גם לסטודנטים שלו הוא נוהג לומר שלא מספיק לקרוא את המקורות הנכונים וללמוד את החומר, צריך לדעת להתבונן באנשים ובהתנהלותם הטבעית כדי לדעת מה באמת נחוץ להם, מה הם אוהבים, מה הם עושים. "העיר יכולה לתעתע בקלות, ברוב המקרים יש קומבינציה של משתנים בלתי מוסברים לכאורה, המאפיינים את העיר: למה צד אחד של הנהר נחשב יוקרתי והשני לא מצליח?"

עזריאלי: "אפילו למה צד אחד של הרחוב עובד טוב והשני נכשל".

- שניכם ידועים בזכות בניינים שהפכו לסימני ההיכר של עריהם. האם כל עיר זקוקה לאיקון אדריכלי?

קוק: "השנים האחרונות מושפעות מאפקט בילבאו. יש מירוץ בין הערים בעולם לפתח לעצמן סמלים ולמשוך תיירות בזכותם. מה שאיבדנו זה את היכולת של האדריכלות להיות מרוצה מעצמה בדברים פשוטים. אותי מעניינות ערי המאה ה-19, שגילו את חשיבות האיקון המשני, ולא טיפחו רק סמל עירוני אחד. גוטנברג בשוודיה, למשל, היא עיר תעלות. התנועה בעיר זורמת לאורכן והבנייה מתוכננת כך, שבכל מפנה של התעלות העין מגלה משהו מפתיע ומרתק מבחינה אסתטית. כאילו התעלות 'מעוטרות' במבנים. אנחנו לא צריכים איקונים ראשיים, אלא דיציפלינה ושפה של איקונים משניים".

עזריאלי: " אני לא מכיר הרבה מקרים שארכיטקטים או יזמים בחרו לבנות איקון עירוני. אולי הם מקווים שזה יקרה, אבל לא יכולים לתכנן את זה".

- זו צניעות אדריכלית?

עזריאלי: "מדובר קודם כל בפונקציה של המקום, של המבנה, המשיכה אליו היא תוצאה של מכלול מרכיבים, והיא מעניקה לו את המעמד".

קוק: "זה פתטי לצפות באדריכל שמתאמץ ליצור איקון. זה משהו שמתהווה, אי אפשר לכלול אותו בתוכנית".

עזריאלי: "כיכר דיזנגוף ההיסטורית הייתה איקון ידוע בארץ ובעולם, אולם בשנות ה-70, כשהוחלט לבנות כיכר עילית ולאפשר תנועה עוברת (שוב, בגלל התלות הגוברת בכלי רכב), הייתה כוונת מכוון ליצור איקון חדש במקום הישן - וזה יצא נלעג".

מבלי לנקוב בשמות, קוק מציין כמה נסיונות פתטיים להתבלטות אורבאנית, ולעומתם, מדגיש את חשיבותה של תעוזה שוברת מוסכמות, שאותה הוא מכנה "אדריכלות שובבה". במסגרת זו הוא אינו מסתיר את הערכתו הרבה לפרנק גרי, מחולל אפקט בילבאו, ומציין שהוא בהחלט מבין את שאיפותיהן של ערים משניות לזכות באיקונים שיימשכו קהל ויצהירו על אופיין כערים בעלות גישה מתקדמת ושוחרת תרבות, לעיתים בניגוד לתדמיתן.

בעידן ההיי-טק שלנו, הוא מדבר גם על מקומה החשוב של תאורה באפיונם של ציוני דרך עירוניים באדריכלות המודרנית. את המונח "אדריכלות חשמלית" (Electric Architecture) הוא מדגים היטב בבניין המוזיאון בגראץ. המראה הלילי של הבניין המוזר והאמורפי מרשים ביותר.

חיי הלילה של החייזר מביאים את קוק להסבר נוסף על תפיסתו לגבי עיר העתיד: קוק רואה בבניינים רבי פונקציות את ההתפתחות הנכונה של תכנון אורבני. מה רע בקומפלקס היברידי של איצטדיון ספורט המשמש גם למופעי מוזיקה ומשולב במגורי צעירים, סטודנטים, ושירותים נלווים עבורם, למשל? או תכנון בניינים שישמשו למגורים, בילוי, קניות ותעסוקה, שהרחוב והמרחב הפתוח משולבים בתוכם. "למה להקדיש בניין לנושא אחד ולא למגוון פעילויות ותפקודים?" הוא שואל, ומציב אתגר בפני אדריכלים, יזמים ורשויות כאחד.