בעקבות הדור האבוד

"הרבה שנים אני מוטרד מהאמיתות של הטענה בנוגע לשבר בארכיטקטורה הישראלית אחרי 1967'", מסביר צבי אלחייני, אדריכל והיסטוריון של אדריכלות ישראלית. בימים אלה יצא גיליון ארכיטקטורה מיוחד של מגזין 'סטודיו' שאלחייני ערך יחד עם עורכת העיתון יעל ברגשטיין, שמתמקד כולו בבנייה בישראל בשנות השבעים והשמונים, עם כמה גיחות לשנות השישים והתשעים - עיריית בת ים, הקולוסיאום וכיכר אתרים, העיר ימית ומלון הילטון בירושלים, פרויקט גבעת אנדרומדה ביפו. אלחייני עבד עם צבי אפרת על המחקר לקראת תערוכת הענק "הפרויקט הישראלי" על הבנייה והאדריכלות הישראלית בין 1948 ל-1973, והיה עורך המשנה של שני הכרכים המכוננים של ספר התערוכה. עתה הוא פונה למפות את התקופה שלאחר הפרויקט הישראלי, לקראת מחקר עתידי מקיף.

הפרוייקט של אלחייני

אלחייני, שעומל כבר על בניית ארכיון של ארכיטקטורה ישראלית, מציג בגיליון 'סטודיו' החדש, המוקדש לאדריכלות בישראל בשנים 1967 - 1982 יותר מ-100 עמודי דימויים, תצלומים, מסמכים, סקיצות, פרסומות, סרטים, כולם מארכיונו הפרטי.

הגיליון מפנה מבט לארכיטקטורה הישראלית שהיא, לדברי אלחייני, "פרויקט פוסט-מודרני יותר מאשר מודרני", באמצעות תצלומים תקופתיים, שחלקם מתפרסמים לראשונה, של עשרות מבנים, תוכניות, פרויקטים שלא נבנו, דגמים וקטעי עיתונות.

בשנתיים האחרונות, כעורך הארכיטקטורה ב"סטודיו", הוא הציג בו שורה של עבודות ואירועים אדריכליים ישראליים ובינלאומיים שבמבט לאחור מצטרפים לענין שאלחייני מגלה בהיסטוריה המאוחרת, הפוסטמודרנית, של האדריכלות הישראלית. הוא ניתח את 'יד לילד' של משה ספדיה ב'יד ושם' וקשר אותו לפרויקטים האחרונים של ספדיה באתר, בנתב"ג 2000 או במרכז רבין; הציג לראשונה את תערוכה ההתנחלויות של משרד השיכון, בעיצובו של ישראל גודוביץ', ששיווקה לציבור בפסח 83' מגורים בפרוורים מעבר לקו הירוק; הוא הקביל את הפרויקט הישראלי ואת הבעיה של האדריכלות הישראלית העכשווית להיסטוריה של המודרניזם הברזילאי; ולאחרונה הציג במאמר המצולם 'ארכיטקטורה יודאיקה' כמה מגמות מטרידות בארכיטקטורה הישראלית העכשווית, על רקע ההריסות של התנחלויות גוש קטיף.

" למה דווקא להתמקד בתקופה הזאת?

"מתוך המוסכמה שהארכיטקטורה הישראלית נמצאת במשבר, אני מציע להסתכל אחורה ולראות איך הגענו לזה - מה קדם לזה? איך נראית התקופה מאז 67' ועד היום? אנחנו מתקשים לייצר ארכיטקטורה היום - אתה רואה את זה באבן, בסימבוליזם המופרז, באיבוד חוש המידה. אני מציע להתבונן על השנים שעליהן לא רצינו עד עכשיו להסתכל. אני רואה בזה מעין שדר מן העתיד, כמו שם הסרט של דוד אבידן שמככב בו אגב מאיץ החלקיקים שתכנן משה הראל בסוף שנות השבעים, בניין שלא נכנס בסופו של דבר לגיליון. בהרבה מאוד מקרים הגיליון מציג תהליכים שהחלו בשנות ה-70' ושנראה יותר ויותר מהם בעתיד. אנשים מדברים על הגיליון הזה כהתנגחות שלי ב'פרויקט הישראלי', כאילו זו תשתית לכרך שלישי של הפרוייקט ולתערוכה חדשה שבדרך. נכון שיש לי כיום הרבה השגות על מה שעשינו ב"פרויקט הישראלי", וקשה לי עם חלק הדברים שיש בו ובעיקר עם מה שאין בו. זה פרויקט החניכה שלי וטבעי שיהיו לי נגדו תובנות לא קלות, בעיקר כלפי עצמי. אני התפתחתי כחוקר וכהיסטוריון בתוך החשיבה שצבי אפרת הביא מפרינסטון, של דקונסטרוקציה וחשיבה תמטית. אבל במקרה של האדריכלות הישראלית, נראה לי יותר ויותר שביקורת התרבות הקדימה את התרבות - יש תחושה חריפה שעדיין אין תשתית ידע מספקת, וכבר יש הררי ביקורת. הביקורתיות הזו לגמרי במקום, טבעית ומובנת, אבל היא לא נסמכת על תשתית ידע היסטורית בנאלית מקיפה. אין לאדריכלות הישראלית ארכיון, אנציקלופדיה, אפילו ספר קנוני להתנגחות רצינית".

" בגיליון של 'סטודיו', למעט ההקדמה, אין טקסט, אין תיאוריה כוללת-כל. אתה מציג עמדה אנטי-ארכיאולוגית.

"הויז'ואל הוא נכס ציבורי, הוא שוטף אותנו. 'סטודיו' מנסה בשנתיים האחרונות, וגם בארכיטקטורה, ללכת עם הדימוי ופחות עם הטקסט. שים לב שרוב הרפרנסים בטקסטים הקצרים שלי שם הן לברושורים, קטעי עיתונות, אתרי אינטרנט. זו התחושה שלי של רוח הזמן - הלוואי שיכולתי להגיש לטכניון דוקטורט כאוסף ערוך של 200 עמודי דימויים. ההיסטוריה, ובודאי זו שעוסקת בדימוי או בסביבה הבנויה, בסופו של דבר תיכתב ככה בדורות שלנו ובטח באלה שאחרינו. זה לא ניסיון ראשון שאנחנו המצאנו, עשו את זה קודם לפנינו, אבל אין ספק שההיסטוריה של האדריכלות תעבור יותר ויותר מהטקסט אל הדימוי. גם השיעורים שלי על ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית בבצלאל בנויים כמו visual essay, אני מנסה להעביר את הסטודנטים מהלך וויזואלי. זה אולי נראה כמו התחמקות מעמדה ועצלנות, אבל לבנות רצפים דימויים בשאיפה לטעון טענה היסטורית אדריכלית זה לפעמים הרבה יותר קשה מלכתוב. הרי הרבה דברים הם ההיסטוריה של הארכיטקטורה: קולאז'ים, כתבות מעיתונים, הטקסט כדימוי של עימוד, טיפוגרפיה.

"הגיליון הוא לא 'הדבר'. זה מתווה, סקיצה למחקר אפשרי על שנות ה-70'. אני מאמין ששנות ה-70' הן מאלפות ורלוונטיות לארכיטקטורה הישראלית העכשווית אולי יותר מכל תקופה. זה דווקא משתלב עם תפיסה של תיקוף הארכיטקטורה הישראלית לפי סרגל בינלאומי - שנות ה-30' עד שנות ה-60': מודרניזם בקאנון הבינלאומי; שנות ה-50' - 60': מודרניזם מאוחר; אמצע שנות ה-60' נולדת הארכיטקטורה הישראלית במצבה הפוסטמודרני. זה גם עושה טשטוש ראוי בעיני לתפיסה המקובלת של 1948 כשנת המפתח להתחלה של אדריכלות ישראלית. ככל שהשנים חולפות אני חושב שיתפתו כאן תזות הרבה יותר חתרניות ומאתגרות על סיפורה של אדריכלות ישראל".

" בגיליון לא מופיעה ההיסטוריה, כפי שאנחנו למדנו להכירה - אחרי 67' עבודה זולה מהשטחים מחליפה את הבנייה המשוכללת של 'הפרויקט הישראלי' ו'החזרה לירושלים' מכניסה אלמנטים 'מקומיים' של קשתות וכדומה.

"קודם כל, קשתות מופיעות גם לפני 67', ושנית, הבנייה דווקא השתכללה. אז קיים אתוס של ישראל הגדולה, ולא של הקמת המדינה. נוהגים לחלק את התקופות בארכיטקטורה בארץ לפי מלחמות. זה יכול להיתפס כא-פוליטי מצידי, להפריד את ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית מהמלחמות שלה, אבל במקום להתמקד בזה צריך לראות את רוח הזמן שבו נוצרה הארכיטקטורה הזו. אני לא מוכן לתלות את הכל בכיבוש. מה שמעניין הוא שגם בעולם זו היתה הארכיטקטורה אז. זו תקופה שלא נתפסת כהרואית, למרות שהיא הרואית לא פחות, ובזה הכיף לחקור אותה, נקייה מאתוסים ציוניים של 'הקמת המדינה'. קשה שלא להבחין דרך אוצר הדימויים שבגיליון שכל הארכיטקטים הישראלים, גם אלה שמחשיבים עצמם שמאל, בוהמה או אוונגרד, כולם רתומים לפרויקט הבניה הישראלי, שהוא ככלות הכל, כל כולו פוליטי".

בנייה של קבלנים

" אתה יכול לאפיין את התופעות המיוחדות לבנייה של שנות השבעים-שמונים?

"בנייה מדורגת, בנייה למיעוטים, ניסויים פורמליסטיים. אני נאבק בקלישאה שרוח המקום ניצחה את רוח הזמן בשנות ה-70' בארץ. מחקר השוואתי יראה שרוח הזמן שרתה בארץ גם כן, בבנייה פוסטמודרנית - לא רק ברמות אשכול בנו צריחים וזיזים בבטון חשוף - גם בפינלנד, הולנד ואנגליה. בארץ זה נטען ברטוריקה של פוסט 67', אבל זה כבר היה כאן בראשית שנות ה-60'. האדריכלים הישראלים מאוד מעודכנים".

" הרבה מהבניינים שמופיעים בגיליון לא היו מוגדרים 'יצירות מופת'.

"זה נכון. התקופה מתאפיינת בין השאר בבנייה מאסיבית של קבלנים, בארכיטקטורה ללא ארכיטקטים. בניינים של מהנדסים שמייצרים ארכיטקטורה עממית שלא נכנסת לקאנון של הארכיטקטורה ושל ההיסטוריה של הארכיטקטורה. בעוד 'הפרוייקט הישראלי' נצמד בסופו של דבר לחבורה מאוד קאנונית ואליטיסטית של אדריכלים מייסדים, בגיליון אני מתעסק ב'דור האבוד' לכאורה של הארכיטקטורה הישראלית, אלה שהתחנכו בסוף שנות ה-60', זו תקופה של שיפור דיור, תהליך שיתגלגל אחרי 77' לתוכנית 'בנה ביתך' של בגין ושל דוד לוי". "