גם לעשירים יש מה לחפש בעיר

אתם גרים במגדל גבוה, עולים מהחניה ישירות לדירה, יוצאים לעבודה או לבילוי ברכב הממוזג, הולכים למועדון הכושר הפנימי בבניין, ובאופן כללי מנצלים את הבועה שלכם ככל האפשר. וזה טוב, אבל אולי אתם מפסידים משהו? בעלי אמצעים שנטו עד לא מכבר לצאת מהעיר ליישובים מבוססים ומבודלים היטב, נהנים בשנים האחרונות מריבוי אופציות של מגורים יוקרתיים בתוך העיר, בעיקר לגובה. אולם מגדלי היוקרה, הכוללים את כל סמלי הסטטוס ואמצעי הנוחות ההכרחיים, אינם מחזירים את העשירים אל העיר, אלא מזמינים אותם לגור עם ולהרגיש בלי. בלי מגע עם הסביבה, בלי להתלכלך במפגש עם פשוטי העם, בלי ליהנות מהטעם האמיתי של העיר.

אדריכל הלל שוקן, ראש ביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב ובעל משרד שוקן אדריכלים, חושב שיש גם דרך אחרת לשלב בנייה יוקרתית במרקם העירוני, ואולי אף לענות על צורך בלתי ממומש של אנשי האלפיון העליון הבוחרים לחיות בעיר.

"אני לא חושב שהאנשים באופן מודע רוצים להיות מנותקים, אפילו להיפך", אומר שוקן, "אחרי שהם עושים את הניתוק - ועוברים מהעיר לכפר שמריהו או לארסוף - כעבור כמה שנים הם מרגישים שהפסידו משהו. הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם בית פרטי מפואר, מעדיפים דירה עירונית בפרויקט מגורים אקסקלוסיבי, ברמה גבוהה, 'מעל כולם', עם נוף מרהיב, ומצד שני עם אפשרות לרדת לבית קפה, לצאת לתיאטרון בלי נסיעה ארוכה.

"השנה היא שנה מאוד מיוחדת בהיסטוריה האנושית", מציין שוקן. "לראשונה החלק של אוכלוסיית העולם שחי בערים עלה על 50%. היחס בין אוכלוסייה שחיה בעיר לאוכלוסייה הכללית נמצא בעלייה מתמדת. אנשים מצביעים ברגליים, בגלל שהדבר הכי חשוב להישרדותם זה קשר עם אנשים אחרים. זהו צורך כלכלי, בטחוני, חברתי, אפילו לצורך רבייה. צורך קיומי. אנשים נוהרים לערים מכיוון שהעיר היא סביבת הקיום היעילה ביותר להישרדותו של האדם - על כל מגרעותיה: זיהום וניכור ויוקר. זאת אומרת, שמי שאין לו צרכי הישרדות לא צריך את העיר. מי שעשיר מספיק יכול לעבור להרצליה פיתוח, לארסוף, לקיסריה.

"הטענה שלי נגד מגדלי יוקרה מהסוג של אלרוב או פרויקט yoo, היא שבמידה מסוימת הם מנציחים את הניתוק, ממש כמו היישוב הסגור ארסוף. המתחם הסגור לדיירים מגן עליהם מצד אחד, אבל מבודד אותם מצד שני. החיים בניתוק הזה הם בסופו של דבר חיים שחסר בהם משהו".

גלובס: מה אתה מציע?

"ניקח את פרויקט אלרוב, לדוגמה. על רחוב פינקס, במקום לתכנן מדשאה מגוננת בקפידה, שאיש לא משתמש בה, ולהעמיד עליה שלושה מגדלים, הייתי בונה בניין בן 4-5 קומות של מסחר ותעסוקה - חנויות, בתי קפה, משרדים, היי-טק וכו'". לצד בניין כמו זה ששוקן מתאר, מתפתחים חיי רחוב ויש גם מקום להולכי רגל, שכיום אין להם מה לחפש בתוואי שלצד המגדלים. "בניין שכזה מגדיר את השטח, ומעליו מרחפים מגדלי המגורים", ממשיך שוקן. "בשטח שמאחור ניתן להקצות גן פרטי לתושבי המגדלים. אפילו בריכת שחייה. כך הייתי נותן איכות חיים גדולה יותר לתושבים, אבל גם יוצר להם הזדמנות לרדת לרחוב ומייד כשהם יוצאים מהדלת - להתערבב בחיי העיר.

"הדברים מבוססים על תיאוריה אורבנית שפיתחתי, ואני מודה שאני די גאה בה. עניתי על השאלה הפשוטה והבנאלית מה זה עיר? אני מבטיח שאם נשאל מתכנני ערים לא נקבל תשובה חד משמעית. לפי הניסוח שלי, העיר היא מקום מחיה של בני אדם, שמאפשר להם בו זמנית לקיים מערכות יחסים ברמה מגוונת של אינטימיות עם אנשים אחרים, תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת.

כלומר עיר טובה היא כזאת, שכשאדם יוצא מחלל פרטי למרחב הציבורי הוא רואה אנשים סביבו, שהוא לא יודע עליהם כלום".

- ומה עם מישהו להגיד לו שלום ברחוב?

"האנונימיות דרושה לעיר, אבל הדבר הכי חשוב הוא מפגש עם אנשים וקשר. המצב האנונימי אומר שכל אחד מהאנשים הוא פוטנציאל לקשר. אם העיר עונה לקריטריון הזה הרי שיש לנו מאגר אינסופי של קשרים פוטנציאליים.

זה בדיוק ההבדל בין עיר לשכונה מסוגרת והומוגנית כמו ארסוף או כמו נווה אביבים או כמו קיבוץ".

- חלק מהעניין במגורי יוקרה הוא הבידול מההמון האנונימי.

"אנשים רוצים להיות מתוייגים בהתאם לסטטוס החברתי-כלכלי שלהם, אבל התיוג הזה מעמיד אותם בסכנה. המקום הופך להיות יעד מסומן לקנאה או לשודדים, למשל. ומבחינה אורבנית, אני חושב שיש בזה טעם לפגם, שלוקחים נתח מהמרחב הציבורי וסוגרים אותו בפני אנשים נוספים. האדם ברחוב שרואה את המגדל הזה אומר 'פה גרים מיליונרים' - מה שלא קורה כשאני הולך בניו יורק. במנהטן יש המון כאלה, והם חלק מהרקמה הכללית של העיר. שם יש ערבוב עירוני מבורך. אפשר למצוא מולטי-מיליונרים בסוהו, על יד שכנים 'רגילים', אפילו הומלסים".

- אבל גם במנהטן כולם יודעים מהם אזורי היוקרה. העיר מחולקת לאזורים ממותגים "גבוה ונמוך", שכונות טובות ורעות.

"זה נכון, אבל בדרך כלל התנודות של אזורים 'טובים' ו'לא טובים', לא קשורות לתכנון, אלא למעגל החיים העירוני. הרבה פעמים רואים בערים תופעה שניתן לתאר אותה בגרף של סינוסים - שקיעה ועלייה. נווה צדק, למשל, שהפכה משכונת פחונים לאזור יוקרה. רמת אביב ג', שהחלה את דרכה כשיכון זוגות צעירים והפכה לאזור מבוקש.

"אני נולדתי ברחוב הגלבוע בתל-אביב, בילדותי הוא היה רחוב כורכר והמכונית היחידה ברחוב הייתה של הורי. זו לא הייתה שכונה של מיליונרים, למרות שאנחנו היינו משפחה אמידה. לאורך השנים השכונה הלכה וירדה, אנחנו, הצעירים, עזבנו את השכונה, הבתים הידרדרו. ראיתי את התהליך מקרוב, אמי חייתה שם עד יומה האחרון. בשלב כלשהו אנשים צעירים התחילו לרכוש שם דירות וכשהביקוש עלה גם היוקרה חזרה לאזור. זה תהליך טבעי ויש בו גם ערך".

שוקן הוא חבר הנהלת עמותת מרחב לעירוניות מתחדשת, שמציגה בימים אלה, בתחנת הכוח רידינג בתל-אביב, תערוכת עבודות תכנון, הנשענות על העקרונות ליצירת מרחב ציבורי "הומני, הרמוני ובר-קיימא", כדברי העמותה. כאורבניסט המאמין בחיי העיר, שוקן מתבונן ומנתח את המצב לא רק מזווית תכנונית ואדריכלית, אלא יותר כאנתרופולוג, המתייחס אל העיר כיצור חי.

לדבריו, לא רק מגורי היוקרה בעיר מבודדים מסביבתם, אלא כלל המבנה ה'שכונתי', פוגע ברצף האורבני התקין. "השכונות של היום הן בעיה של מתכננים, שמתייחסים למתחמים סגורים, כמו בשכונת המשתלה בתל-אביב או בשכונות בעיר העתיד מודיעין. בתוכנית גדס תל-אביב הייתה מתוכננת כרצף של רחובות ובלוקים עירוניים, שהלכו והתמלאו. לעומת זאת, מודיעין תוכננה כאוסף של מתחמים מנותקים - זה בגלל שהמתכנן ראה את העיר כפסל או תוכנית שנראית יפה.

"המושג 'שכונה', לדעתי, עבר שינוי לרעה ב-50 השנים האחרונות. פעם המושג שכונה התייחס לאדם עצמו - לכל אדם הייתה הגדרת שכונה משלו וכל אחד התייחס לאלמנטים שונים בסביבתו: אני הלכתי בילדותי ללמוד בבי"ס הכרמל (היום גבריאלי, ברחוב שפירא בת"א - ח.פ.) והיו לי חברים שלמדו בבי"ס יהודה הלוי. אז בי"ס יהודה הלוי אף פעם לא היה חלק מהשכונה שלי - למרות שהוא היה חלק מהשכונה של החבר שלי, מהבית הסמוך. השכונה הייתה מורכבת ממהלך חייו של האדם, לא הייתה לה הגדרה פיזית ואפילו לא שם", מסביר שוקן.

אם לחזור למודל העיר הרציפה, שוקן משתמש במודל העיר האולטימטיבית, ניו יורק: "למה מנהטן כל-כך מוצלחת? קודם כל היא מתוכננת בגריד. היתרון הגדול של הגריד הוא, שהוא מאפשר לאנשים ללכת מנקודה A לנקודה B באינסוף דרכים, אבל גם ביעילות. מה שאומר שהעובדה שאני נמצא ברחוב מסויים במנהטן לא אומרת עלי כלום - לא ניתן לצפות את המסלול ואת הכיוון שבו אבחר ללכת. דרישת האנונימיות נפתרת בצורה מיטבית באמצעות הגריד. הדבר השני הוא הצפיפות - יש שם המוני אנשים שמשתמשים באותו גריד ולכן פוטנציאל המפגשים גדול".