אמן הבניין

השיחות שלי עם פרופ' סעדיה מנדל, אדריכל שעבודתו משתרעת על-פני למעלה מ-40 שנה והשפיעה במידה רבה על מראה המרחב הציבורי בישראל, התנהלו כשברקע צורמות צפירות הסירנה הבוקעות מהמקלטים במהלך השידור מן הצפון. בחלק מהאזורים והמבנים שאותם תכנן ושימר מנדל ברבות השנים, פגעו פגזי החיזבאללה. בניגוד לרוב האדריכלים, מנדל אינו חושש לתת פומבי לאידאולוגיה הפוליטית שלו. הוא תומך בבנייה בשטחים, וניכר כי דעותיו דומות לאלה שמציגים אנשי הימין צבי הנדל ואפי איתם. עם זאת, הוא בורר בין תחושות הייאוש והתסכול שאני מציע לו נוכח המציאות הקשה, ובוחר לבסוף בכעס. הוא כועס, גם כאשר בפעולת חיפוש מבוקשים, בולדוזרים נאלצים לרמוס שכונות ובתים בשכם ובבית-לחם. הוא נזכר בלידת פרויקט יפו העתיקה, אחת העבודות המפורסמות שלו, כאשר "איש תרבות כמו טדי קולק, במשרד ראש-הממשלה, עצר את פעולות הצבא להרס הבתים הערביים ביפו, והתאפשר פרויקט הבנייה. לא מדובר בחוקים, מדובר במעצורים תרבותיים, שאו שיש לאנשים או שאין".

בהגיעי אליו התברר לי כי דווקא לאיש הזה אין שום בעיה לגור בבית שלא הוא תכנן. "הכניסה מאחור", שב והדגיש בטלפון, שמא אחמיץ אותו בין הבתים היותר-בולטים בשכונה היוקרתית בהרצליה-פיתוח. הוא קיבל אותי בפתח, איש מרשים בהופעתו החיצונית, נהנה ממראה נערי גם בגיל 75, שאותו חגג בתחילת החודש. לא דחוף לו להצהיר על יכולתו הארכיטקטונית כשהוא עצמו בעל-הבית. הבית הוא של אשתו, מנישואיה הקודמים, והוא רק פתח בקומה השנייה, הוא משרטט לי באצבעותיו כלפי התקרה ממעל, חלל אחד לחדר שינה ולחדר עבודה, כי כך הוא אוהב.

אתה מוכר בעיקר מהבנייה הציבורית. מה חלקה ואופיה של הבנייה הפרטית?

"אני לא יכול לדבר על אחוזים. בבנייה הפרטית אתה יוצא לדרך כדי להתאים בית לאנשים מסוימים במקום מסוים, כדי שבסופו של תהליך הם יוכלו להגיד שהבית שמאחורינו זה אנחנו. תפקיד האדריכל רחוק מהפגנת אגו. היצירה היא של בעלי-הבית, זה הקונצ'רטו שלהם, ואני נותן אינטרפרטציה. הארכיטקטורה זה לתכנן חללים שבתוכם אנשים חיים, לא את הקירות שלהם, והחיים הם שלהם".

אבל לא לכולם יש חוש סגנון מפותח.

"כל אחד יודע במה נוח לו ובוודאי יודע לבחור. כשאנחנו באים למסעדה, המלצר ניגש אלינו ושואל מה תרצו. אנחנו לא יודעים מה בדרך-כלל, ושואלים אותו מה יש. כי אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים. העבודה שלי כאדריכל, ובמיוחד בבנייה פרטית, זה לדלות את הדברים האלה מתוך המשתמש בזמן סביר. אני קובע איתו פגישה בבית, בשעות הכי לא נוחות, שש-שבע בערב, שעה של בלגן, הבן רוצה לחברים, אחיו רוצה כסף לארטיק, ומקבל טביעת-אצבעות שלהם על הבית שבו הם חיים, גם אם זה בית שכור.

"כשאני יוצא עם לקוחות למגרש, אני תמיד מחפש תירוץ להישאר מאחור, עושה עצמי קושר שרוכים, והם תמיד ילכו, גם אם יש במקום קוצים, למקום שבגללו קנו את המגרש, ושם ייעצרו. הסיטואציה שתיארתי היא מהלך אינטנסיבי שלי, שנועד להבין את האנשים, את קונספט הבית שהם רוצים. יש בתים שרוצים לגור ולארח בהם, ויש בתים שבעליהם הוא יליד שכונה דרומית שאחרי קשיים בחייו עשה בוחטה, קנה מגרש בצפון ורוצה שכולם יידעו. זה סיפור אחר, וזה לגיטימי. אני לא מבקר חברתי שישאל למה בונים בית. ואם הייתי שואל ממילא היו משקרים לי".

האם מי שבאים אליך ומבקשים שתתכנן להם בית הם אנשים שבעבורם כסף הוא חסר-משמעות?

"אין חיות כאלה. יש אנשים עשירים יותר ופחות. אנשים שאתה מתאר הם הכי קשים, כי לרובם יש את התסביך שמנסים להוציא מהם בגלל שיש להם, והם מחזיקים חזק בתקציב. אני אף פעם לא ביררתי או שאלתי אותם כמה כסף יש להם. ההבנה איך האנשים האלה מתייחסים לכסף, להשקעה בנדל"ן שלהם, נובעת מהדיאלוג בינינו, וזה קשור בקונספט הבית, כי מי שרוצה להראות בוחטה, יעשה בית פלצני, לא בית אינטימי. לעומת זאת, בנינו לאחד האנשים הכי עשירים בארץ, ואם לא תדע שהוא גר שם, לא תראה את הבית מהרחוב. מושקע שם הרבה כסף, אבל גם תרבות חיים ובנייה, והבעלים לא חיפש להפגין את הכסף. יש בישראל אולד-מאני, ניו-מאני ונובורישים".

באילו סכומים מדובר?

"תכננו בתים מאוד חסכוניים, שעלו 900 דולר למטר רבוע, ותכננו גם ל-2,400 דולר, ומבחינתי אין הבדל. יש אדריכלים שאומרים שלקוח אידיאלי זה אחד ששם צ'ק פתוח, נוסע לאמריקה לשנה וחוזר. כזה לקוח אני לא רוצה. מה שמרתק אותי זה הדיאלוג. להגיע למצב שהלקוח יגיד, אני תכננתי, זה מה שרציתי, וסעדיה עזר לי. זאת הצלחה בעיניי.

"שם המשחק הוא תרבות, ושום חוקי תכנון ובנייה לא יעשו את זה. אנחנו, לצערי, טרם התבגרנו. אותו צרפתי בפרובנס שבונה לעצמו בית, אין לו בעיה לעשות אותו טיח כמו שני בתים לידו, כי כך עושים בפרובנס, ובנורמנדי עושים כמו בנורמנדי, והרצון להראות הוא מכיוון שחלק גדול אצלנו הם נובורישים והם חייבים להפגין כלפי חוץ, תראו הצלחתי. אני תמיד אוהב להזכיר כפרים בקלבריה ובטוסקנה, שם הבנאים תכננו את הבתים, אפילו לא אדריכלים".

"הפרתי את הסינדרום הישראלי"

פעילותו של מנדל מגוונת למדי: הוא היה מעורב בשיקום עכו העתיקה ושכונות בצפת, משכנות-שאננים בירושלים, פרויקט מגורי הבדווים בסיני ושיפור חזית בסיסי חיל-האוויר. אבל עבודתו השנויה במחלוקת משיקה לקו-השבר הישראלי, מלחמת ששת הימים, עת הוזעק, ניסוח שלו, להשתתף בשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. הוא ממשיך לעבוד שם בפרויקט "שער הפרחים", אבל עבודתו המעוררת את אי-הנחת הגדול ביותר היא בשכונת אברהם אבינו בחברון. "יש אדריכלים שאומרים, 'אני אדריכל ואני לא מתעסק בפוליטיקה'. אין דבר כזה, עצם המקצוע הוא פוליטי, לא במובן מפלגתי ולא בהתנהלות מדינה, אלא בעצם יצירת אלמנטים שניצבים במקום זה ולא אחר. מי שהזמין את העבודה בחברון היה משרד השיכון, אבל אני האמנתי שכדי להבין איזה פרויקט זה, צריך לנסוע לחברון, לשבת עם החברה האלה, ולשמוע מה בראש שלהם. במשרד השיכון אמרו לא, נשב פה וניתן לך הנחיות מה לבנות".

מה הם רצו להכתיב?

"זו תופעה ישראלית שאני קורא לה המשולש הבלתי-סגור: המזמין, האדריכל והמשתמש, אלא שבין האדריכל והמשתמש יש נתק. המזמין ומשלם הכסף הוא המחליט, אם זה בחברון או בדירות-שיכון, ואם יש בעיה למשתמש הוא פונה למזמין. זה סינדרום ישראלי. אני הפרתי אותו, ונסעתי לחברון בלילה. היו שם חמישה-שישה חבר'ה, וגם בחורות, חשוב לציין, שסרגו כיפות. ניהלנו שיחה כמו למה באתם לכאן, מה יש לכם לחפש, באתם לגור עם הערבים, במקום ערבים? זה משחק סמנטי, אבל לכל משפט יש משמעות ארכיטקטונית".

התיאור הזה שמנדל נהנה לחזור עליו מופיע בספר, וגם במספר ראיונות שנתן לאורך השנים. למראיין היושב מולו ומאזין מתווספות תנועות שתי ידיו של מנדל, מתנוחה קעורה של חיים בדו-קיום ועד הצלפה אכזרית כמעט של יד אחת המגרשת את היד השנייה מעיר האבות. אני תוהה אם כך המחיש גם למשתמשי המשולש הישראלי בחברון.

"התשובות שקיבלתי", ממשיך מנדל, "לא היו אחידות. שאלתי בחורה אחת, בבוקר תיקחי את ילדך למעון, וגם מוחמד יוציא את בתו לסמטה. את רוצה להיפגש איתו או לצאת ולהיכנס כך שלא תראי אותו? תשובתה הייתה חד-משמעית לא לראות אותו. כששאלתי היכן תקנה תבלינים, התשובה הייתה בקסבה, בשר בקריית-ארבע, טיפת-חלב פה. בחור אחד הסתכל עליה, והיא אמרה לו, 'מה, אתה חושב שירעילו לי את הילד?'. חלקם הגדול בא להשתלב ברקמה, ומתי זה מגיע לעיתונות? כשזורקים אבן. אבל הרבה שבועות לא שומעים כלום".

ממש אידיליה.

"תשמע, הייתה לי פגישה שם באחד הימים עם שאולי (שאול ניר), מספר שלוש במחתרת היהודית, בחור מאוד נחמד. קבענו לצאת לסיור בוקר. אנחנו יושבים אצלו על הגג, אשתו צריכה לבוא לקחת את הילדה, והוא אומר, בוא נלך לקראתה, היא בבית-רומנו. אנחנו יורדים לקסבה, רחוב צר, חנויות משני הצדדים. האישה עומדת שם, מדברת עם הורים, כנראה התעכבה. בחורה דתייה, אמצע הקיץ, חולצה דקיקה לעורה, היא לוקחת את התינוקת על המותן ויורדת לקסבה. למולה צועדים שני חיילי מג"ב, שכפ"ץ, קפל"ד, והיא, אין דבר יותר פגיע ממנה, עם התינוקת, לבושה כך. אבל זה הראש. וככה מתנהלים החיים היום גם ב'שער הפרחים'. הם גרים שם בעיר העתיקה, כל-כך קרוב, שאין טעם לפגוע. בשיחות איתם הם אומרים, מי שמפחד לא יכול לגור פה, הכול בראש. לא שאני מדיר רגליי מהעיר העתיקה, אם אני מקבל טלפון שצריך לעבוד, אני נוסע, אבל לא אלך להסתכן כמו טמבל. אבל מי שחי שם, בנוי אחרת מרובנו".

אמרת פעם שמבחינתך לא משנה שיהודים או ערבים יגורו בבתים שבנית בחברון, אבל ההיסטוריה מלמדת, גם בסיני וגם בגוש קטיף, שאנחנו הורסים את המבנים כאשר מפנים.

"הריסת המבנים בימית נבעה מקשקוש. המצרים רצו להוכיח שהם לא צריכים את המבנים שלנו, ואנחנו אמרנו שאם לא משלמים לנו, אנחנו נהרוס. אחרי פינוי ימית הייתי כעוס עשר שנים, כי הייתה אופוריה שנמשיך לעבוד עם המצרים. היה לנו פרויקט של כפר-נופש לנכים שעבדנו עליו בנואיבה. נהנינו מקשר עם ג'יהאן סאדאת, אלמנת הנשיא, אבל המצרים אמרו בסוף תעזבו אותנו, אנחנו יודעים לבד. רק אחרי עשר שנים נסעתי לשם וגיליתי שהשאירו את המבנים שלנו".

ואתה באמת מוכן שערבי יתגורר בשכונת אברהם אבינו בחברון?

"מה שמנחה אותי הוא כיבוד הרקמה האורבנית שלתוכה אני שותל את הפרויקט. מה שהניע אותי להתווכח עם פליאה אלבק (ממובילות מפעל ההתנחלות, ד' ש') בזמנו, שאני לא מוכן שנעמיד שם קראוונים, אני רוצה לבנות בניין רציני. אולי יום אחד היהודים יחליטו לחזור לבני-ברק, יישארו בניינים שתואמים את המקום, והערבים, הם בטח יישארו בעיר, יגורו בהם".

הקו האדום של האדריכל

"לפני כמה ימים", מספר מנדל, "הייתי בוועדה מקומית על-מנת להתנגד להריסת בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין. הבניין הוא אבן-דרך בהתפתחות הארכיטקטונית של תל-אביב, ורוצים לבנות במקומו מגדל של 38 קומות. בנייה לגובה למגורים היא הרס המרחב הציבורי והרקמה התל-אביבית. אם תיקח את 'מגדלי פנקס' בצפון העיר תמצא שלאנשים שם אין נוכחות רחובית. הם נכנסים מתחת לקרקע עם האוטו, עולים לקומות, יורדים, ונוסעים לעבודה או לנתב"ג. מי שהולך ברחובות זה עובד זר, ומי שיורד לעשות קניות זאת העוזרת.

"האדריכל משה רז ושותפו, שתכננו את המגדל בסוטין, הם חברים שלי ואדריכלים מוכשרים, אבל טועים בכך שהם נותנים יד לדברים כאלה. מדובר בפרויקט יפה מזכוכית, כמו שנהוג, בסדר, אבל האדריכלים טועים. ומי צריך לעצור אותם? מהנדס העיר, שחושב כמוהם. אדריכלים בדרך-כלל לא פייטרים, לא נלחמים, כי קשה להם, מזמינים מהם עבודה, והם רוצים להתפרנס. אבל השאלה היא מהם הקווים האדומים שלהם, שיגידו שזה לא נכון לעשות".

איך אתה מסביר את זה?

"אדריכלים נכנעים ונשבים בקונספט של המזמין. קח לדוגמה את בית-המשפט העליון שתוכנן על-ידי רם כרמי, ידיד וחבר מגיל 17, ואחותו עדה. רמי בחור מוכשר, אני נמנה עם מעריציו כדיזיינר, אבל הוא אדריכל מסוכן כי קל מאוד להוביל אותו למחוזות שאותי לא היו מצליחים להוביל. מאיר שמגר הוא זה שהוביל את הקונספט, וכרמי הלך שבי אחריו. הבניין נפלא, ואילו היה תפקיד של מושל ירושלים, נציב עליון, זה היה בניין מתאים לו, כי הוא מקרין שלטון. אבל לתפיסתי שופט הוא אדם שיודע לקרוא חוקים והוא בעל שכל ישר, אדם שעומד בשער העיר על מדוכה בגובה חצי מטר, שכל העם יראה אותו. אתה יודע שמבית-המשפט לא רואים את ירושלים? זה דוגמה של ניתוק מהסביבה. כשביקרתי באולם המשפט, גיליתי שהם מקבלים תאורה מלמעלה. השראה אלוהית של השופטים. תשאל את רמי, התכוונת? הוא לא יידע ולא צריך, אבל בעיניי, עיני המתבונן, זה עושה אותי קטן, ואני לא קטן, והשופט הוא רק שופט, אדם שמונה לפרשן חוקים. אני לא רוצה לעשות קולות של גיבור ולהגיד שהייתי עומד מול שמגר, אבל בעיקרון, האדריכל הוא שותף בעשייה וצריך להבין מה הוא עושה".

לצד עבודת השימור שלו ומלחמותיו לשמר את תל-אביב, מנדל תרם את המבנה החדיש והמודגש של תחנת-הרכבת של מרכז הירידים ואוניברסיטת תל-אביב, עורק המשמש גם את הבאים מכפר-סבא בדרכם לחיפה, תחנת "קיס אנד רייד", כדברי מנדל - מביאים את בן-הזוג לתחנה וממשיכים הלאה. כוונתם של מנדל ושותפו לתכנון האדריכל ארול פקר הייתה להתחבר למגמה שתחנות-רכבת הן מרכזים שעושים בהם פגישות וקניות, ולכן יש להקים בתחנה החדשה חנות ספרים, בית-קפה וחנות מתנות.

"הסתבר שאסור, שזה מופיע בתב"ע כדרך, ומותר לבנות שם רק בודקה, תחנת-מוניות או ארגז חיבורים לחשמל, לא דברים מסחריים, ומחקו לנו מהתוכנית. ויתרנו, כי לעשות שינוי בתב"ע לוקח שבע-שמונה, אם לא 12 שנים. זה חלמאי כי הציבור לא קיבל מה שמגיע לו. לאחרונה נבנה שם מזנון קטן על-ידי המחלקה המסחרית של הרכבת, בלי היתר.

"להערכתי, בנושא הרכבת אנחנו בפיגור של 50 ואפילו 100 שנה. לקח לאירופה ולעולם זמן להבין ששום כביש לא יכול להביא מיליון איש לעבודה בזמן, והתחנות שוב הפכו מודרניות ומקום מפגש. אנחנו נשארנו עם מערכת מתקופת הטורקים, קו ישר עם כמה שפיצים, לא קו לגליל, ואפילו לא משהו לירושלים. שר בממשלה שצריך להחליט על שני מיליארד שקלים, תמיד יותר קל לו להעביר למע"צ לחמישה נתיבים ליד כפר-שמריהו מאשר לרכבת, כי היום הוא בממשלה, מחר באופוזיציה ומחרתיים במחתרת היהודית, והוא רוצה להיות מסוגל לתמרן עם הג'יפ שלו".

מה דעתך על רובעי עסקים אורבניים?

"אנחנו מנסים לחקות ארכיטקטורה שמגיעה אלינו דרך הז'ורנלים. אומרים לי שאנחנו כפר גלובלי, שצריכים להתאים את עצמנו לרמה העולמית, ואני לא קונה את זה. טכנולוגית, אפשר לשלוח באי-מייל ציור או צילום של בניין לאיים האזוריים או למיקרונזיה, וזה עדיין לא אומר שהם יבנו אותו שם. אני מאמין שלכל מקום יש אקלים משלו, ולאנשים יש תרבות חיים משלהם, וזה שאפשר לבנות בניין זכוכית כמו במנהטן, זה לא אומר שצריך".

למה עושים את זה?

"שוב, אנחנו לא מספיק רגישים לסביבה שבה אנחנו חיים. הייתה לי פגישה פעם עם מישהו ממשרד השיכון. היה צריך לבנות 200 יחידות-דיור באיזשהו שטח, הוא תיאר לי את המקום, ואז אמר בוא ניסע לשם. הגענו למקום, ואני אומר לו, אמרת שהמגרש ריק. 'כן, הוא ריק'. ומה זה שני הבניינים בקצה? 'תסמוך עלינו, נטפל בזה'. ומה זה החורשה? 'שום דבר'. אבל אמרת שהשטח פלאטה. 'אנחנו נסדר'. כלומר, הוא לא רואה את מה שיש אלא את מה שהוא רוצה לראות, כי הכי פשוט זה לתכנן 200 יחידות בשטח פתוח ושטוח. וזו אחת הסיבות שאנחנו בפיגור, אנחנו לא מתערים בנוף". "

פרויקטים למזכרת

1. יפו העתיקה. עבודות השיקום החלו ב-1960 לערך. "הרעיון של רובע שישמש קריית-אמנים התברר בדיעבד כלא-מציאותי, והקפיא את ההתפתחות האורגנית של המקום. גם ניתוקו מהנמל גרם נזק".

2. עכו העתיקה. העבודה החלה ב-1966 ונמשכת לאורך תקופות, עד היום. "מרבית הסמטאות רוצפו, אבל אי-אפשר לשקם אתרי תיירות בלי לטפל בבעיות ביוב בחצר השכנים הערבים. מי שמפריע כעת לשיקום הם היהודים".

3. הרובע היהודי בירושלים. הבנייה החלה ב-1967, מיד עם תום הקרבות. "הוחלט לשקם את הרובע על-פי תבנית דמותה של העיר ההיסטורית. בחלקי נפל לתכנן רק בנייני מגורים, לא בולטים, שלא ייראו חדשים, אבל גם לא חיקוי למה שהיה פעם".

4. בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל". תוכניות השימור החלו ב-1976. "מבחינת העבודה בשטח, הפרויקט היה פשוט, וכלל שיקום ושימור של המבנים הישנים ומחזורם לצורך שימושים חדשים. למשל, מגורי המשפחות בבית-המורים הפכו לחדרי משרדים".

5. תחנת-הרכבת "מרכז הירידים" ליד אוניברסיטת תל-אביב. העבודה החלה בתחילת שנות ה-90. "הפרוגרמה הראשונית הייתה מבוססת על התפיסה החדשה של תחנות-רכבת כמקומות מפגש של תרבות הפנאי. לצערנו, הדבר לא התבצע".

6. סיני. סמוך ל-1970 החלו בבניית מרכזים קהילתיים בנגב. "האדריכלים הישראלים השתלבו בנוף הבראשיתי של דרום סיני, ועשו שימוש באבני גרניט ובמיקומים שנבחרו כך שלא יבלטו. העובדים היו הבדווים עצמם, שבנו לעצמם בתי-ספר ומרפאות'".

7. משכנות שאננים ומרכז המוזיקה בירושלים. החלטת השחזור והשימור התקבלה ב-1966. "מחזור המבנה והתאמתו לתפקידו החדש, אכסניה לאורחי-הכבוד של העיר, הצריכה תוספות ושינויים רבים, תוך שמירה של השלמות ההיסטורית".

8. שכונת אברהם אבינו בחברון. ההחלטה הראשונית על חידוש היישוב היהודי התקבלה ב-1980. "אין זה מעניין אותי אם בבוא היום יגורו במקום ערבים או יהודים. לנו יש התחייבות מקצועית כלפי העיר".

9. בית-כנסת בקיסריה. נבנה ב-1992. "נועד לספרדים ולאשכנזים, נבנה פתוח וחשוף לנוף, בניגוד למקובל, כך שבתקופת החגים העמוסה יאפשר למתפללים בחוץ להשתתף בתפילה".

10. שכונת חסידי ברסלב בעיר העתיקה של צפת. נבנתה ב-1970, "השטח שנבחר מעל בית-הכנסת האר"י הספרדי היה אז מלא חורבות. תוכננה שכונה עכשווית, תוך ניסיון להשתלב במבנה המורפולוגי של העיר העתיקה".