הדשא של השכן נראה אותו דבר

"מתי מגיעים? כבר הגענו?". כל הורה מכיר את השאלה, ואולי גם זוכר את החוויה מנסיעות ילדותו. לכאורה, חוסר התמצאות ילדותית הדורש תיווך של מבוגרים, אלא שגם המבוגר שמביט מהחלון לא תמיד יודע אם עכשיו נתניה או גבעת-אולגה, אם עברנו כבר את קריית-חיים או קריית-ביאליק, אם אנחנו לא נוסעים במקרה בוואדי ערה או על כביש חוצה ישראל. במסע בין ערים ויישובים בישראל, מבט מקרי בשולי הדרך אינו מספק מידע רב במיוחד. למעשה, אם ניסע בעיניים עצומות ונפקח אותן בכניסה ליישוב אי-שם, לא בטוח שנדע אם הגענו לשוהם או ללהבים. אם נמצא את עצמנו בלב שכונה עירונית, לא נוכל לומר אם היא בראש-העין או בכרמיאל.

למרבה הצער, הנוף הבנוי ברחבי המדינה הוא חסר ייחוד ומונוטוני. החל בשכונות ובפרברים שבשולי הערים הגדולות, דרך ערי הלוויין של גוש דן, וכלה בערים המרוחקות יותר ובעיירות-הפיתוח בגליל ובנגב, ארץ שלמה בנויה מאותם חומרים ובאותם סגנונות בנייה. ואם במחשבה ראשונה נדמה שאחידות (ע"ע) מאפיינת בעיקר את האזורים הדלים-יחסית, והיא קשורה בבנייה רוויה ובבתים משותפים, חישבו שוב. נכון, ערי-הפיתוח נראות כמו שיבוט גנטי של רעיון היישוב-בשום-מקום, עם מרכז מסחרי אנכרוניסטי ואזור תעשייה כלשהו, אבל גם היישובים הכפריים, ההרחבות הקהילתיות ואזורי הבנייה הנמוכה דומים זה לזה בצורה מפתיעה (או מדכאת).

בארץ שנבנתה כולה על מרבצי ההיסטוריה, הסביבה הבנויה מתקשה לספק אופי מקומי, נקודות-ציון בולטות וגאווה לוקאלית לתושבים. הנוף הישראלי נקבע על-פי חוקיות ברורה, ולפחות בינתיים, אין מי שישנה אותה.

א. אבני חיפוי. פעם היה טיח, אחריו הגיעה ה"מוזאיקה", והיום זהו חיפוי האבן שנחשב לאופנתי ביותר. במבט ראשון, כל הבתים המשותפים החדשים נראים כמו בתים ירושלמיים, נטולי זהות מקומית. ברוב המקרים, את חיפוי האבן בוחרים אדריכלים וקבלנים על-פי מפתח של עמידות ומחיר, וכך זוכה השוק כולו - ממודיעין ועד אילת, מלוד ועד קריית-שמונה - לאספקה אחידה של לוחות אבן נסורה.

האופנה הגורפת הזו חבה את חייה להיסטוריה הקצרה של חיפויי המוזאיקה משנות ה-80. החומר הצעיר היה סמל המודרנה של בנייני גינדי ורסקו, שהתנערו מתדמית השיכון (ע"ע) הישן. אלה שילבו את שמותיהם ואת שנת הבנייה בפסיפס החיפוי, ורק כעבור שנים התברר שהמוזאיקה אינה עמידה בשמש הקופחת ובאקלים הלח, ופיסות הקרמיקה התחילו לנשור מהקירות. כך הגיח לעולם המראה ה"סולידי" של חיפוי האבן, שנתפס כיוקרתי וכמכובד בהרבה.

אבנים משתלבות. מדרכות ארצנו מרוצפות בלבני בטון, שבדרך-כלל נוספים להן פיגמנט וצבע בתהליך הייצור. הנחת המרצפות בשילובים גיאומטריים קבועים יוצרת דוגמאות שחוזרות על עצמן, כשהפופולרית ביותר מורכבת מצבעי אפור-אדום. המידות והדוגמאות השתכללו עם השנים, אולם התאגיד רב-העוצמה של משפחת אקרשטיין נשאר שם נרדף לריצוף רחוב.

אחידות. המראה האחיד של הערים הקטנות אינו מקרי. החל בבניית השיכונים (ע"ע) הציבוריים והמונוטוניים בשנות ה-50 וה-60, עבור בשכונות בנה ביתך (ע"ע) שהחלו לצמוח בשנות ה-80, וכלה במגדלי-היוקרה של ימינו. הנסיבות המקילות הן, ללא ספק, הצורך והכוונות הטובות. הצורך ליישב במהירות וביעילות מאות-אלפי עולים חדשים שזרמו לארץ בשנות ה-50, תוך התמודדות עם משאבים כספיים דלים, הוא שהביא להקמתם המהירה של שיכונים אחידים שנבנו יש מאין. הכוונות הטובות הן אלה של ראשי המדינה בראשית דרכה, שפעלו בנחישות, בדרכם המפא"יניקית, לכיבוש הארץ, לייהוד הנגב והגליל. התוצאות, למרבה הצער, טובות קצת פחות.

אי תנועה. הבדיחה הישנה על מבעירי המנגלים לועגת למחסור במרחבי טבע פתוחים, ורומזת על החיפוש אחר "ירוק בעיניים" במרחב העירוני. אך המציאות שונה: מי שהיטיבו לנצל את איי התנועה הן דווקא הרשויות, שבעבר הסתפקו בהפיכתם לערוגות פורחות (ע"ע פריחה עונתית), אך בהמשך הקימו גדרות (הדשא לא יעצור את חוצי הכבישים המסכנים את עצמם), והוסיפו שלט פרסומת על כל עמוד תאורה. אזור חיוג עצמאי הוא רק שאלה של זמן.

בוגנוויליה. שיח חובה בגינות הפרטיות ובגינון הציבורי. ירוק-עד, עם פריחה בצבעים עזים.

בטון. המעבר לבנייה מסיבית אחרי קום המדינה בישר את תור הזהב של הבטון - חומר זול, זמין וחיוני בבנייה מתועשת. באותה תקופה זיהו אדריכלי ישראל את חנו ועוצמתו של הבטון החשוף, שהתאים גם לרוח הלאומית-ממלכתית של ההתיישבות, ערכי העבודה וההתנערות מקישוטיות-יתר. כך קרה שמבני ציבור רבים זכו לתכנון בסגנון האדריכלות הברוטליסטית, והבטון החשוף מככב בבית הוועד הפועל בתל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, כמו בבתי-ספר ובמתנ"סים, במעונות עולים ובבתי-חולים בכל הארץ. האפקט המדכא, בעיקר בנגב הצחיח, הוא בלתי נשכח.

בין מכמורת לקיסריה. חדרה זה לא טוב, וגבעת-אולגה נשמעת עוד יותר גרוע. וכך, שכונת "חופים" של חברת חפציבה, שאליה רצו הזוגות בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "רצים לדירה", פרסמה עצמה במיקום ייחודי: בין מכמורת לקיסריה. "מה ההגדרה של פרבר ישראלי? שאתה שואף לגור מחוץ לעיר באיכות חיים, ומוצא את עצמך שעתיים על הכביש ושעות בודדות בבית", אומר אדריכל דרור גרשון, מראשי עמותת "מרחב" לעירוניות מתחדשת. מכיוון ש"מחוץ לעיר" נמצא בתוך עיר אחרת, רוב מודעות הפרסומת מעדיפות לטשטש את שם היישוב המפורש. העיקר שתגיעו אליו.

בלוק. השיכונים הטוריים, המכונים בשם-החיבה "רכבות", הגיעו בתקופות מסוימות לכלל הגזמה. מפורסם במיוחד "בלוק רבע הקילומטר", בתכנונם של אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, בשיכון לדוגמה (ע"ע) שנבנה בבאר-שבע בסוף שנות ה-50. אילו היה נבנה היום, כבר היו קוראים לו מגה-בלוק.

בנה ביתך. הקצאת קרקע לבנייה פרטית הפכה מאז שנות ה-80 לשם נרדף לשכונות מעמד-הביניים. מה שהחל בשכונות קצינים ואנשי-קבע, נפוץ מאוחר יותר והפך לאמצעי עיקרי ל"חיזוק" יישובים באוכלוסיות חזקות יחסית, תוך הטלת האחריות התכנונית על התושבים עצמם. אלה, מצדם, החלו לממש את חלומותיהם, ולהקים לעצמם מפלצות קטנות וגדולות (במגבלות חוקי התכנון).

"הפריפריה הישראלית מאופיינת בסמיכות שבין צורת הדיור הציבורי שנקראת שיכון, ומזוהה עם השמאל המפא"יניקי, לבין תרבות הדיור הליכודניקית המכונה בנה ביתך", אומר אדריכל צבי אפרת, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. "בארץ, תרבות דיור מייצגת פוליטיקה, כלכלה וחברה. האופן הקיצוני שבו תרבות דיור אחת התגלגלה בתרבות דיור אחרת יצר מוטציות של צורות מגורים".

"אותי חוסר האחידות והשוני הסגנוני לא כל-כך מטרידים, אלא חוסר התרבות של בעלי-המקצוע, והשימוש בשפה אדריכלית פרועה", אומר אדריכל דרור גרשון. "יש נטייה לקישוטיות-יתר, בסטנדרט זול - החל בתכנון וכלה בחומרים. הדבר קיצוני במיוחד בבנייה של דו-משפחתי, כאשר כל צד מתוכנן בנפרד. וכך נוצרה שפה ישראלית חדשה, עילגת וחסרת-תרבות". והנה הפריט הבא באגף בנה ביתך.

ברוש לימוני. עץ חובה בכל גינה בשכונות בנה ביתך. נשמע כמו טעם חדש של סורבה, וגם נראה יפה.

ברוכים הבאים. שלט הכניסה ליישוב, מורכב מפריחה עונתית (ע"ע), ולרוב על-גבי שטח קרקע נטוי.

גבעה. גבעתיים, גבעת-אולגה, גבעת-עדה, גבעת-ברנר, גבעת-חביבה, גבעת-שמואל. ועדת השמות הממשלתית העניקה מגע של טופוגרפיה לשמות יישובים, ללא קשר לגובהם היחסי. מי שלא נותרה לו קריה, קיבל גבעה.

גג רעפים. מסימני-ההיכר של הבית הפרטי, ולא רק בהתנחלויות. מחקר פסיכולוגי שנערך בארצות-הברית בשנות ה-60 גילה שילדים נוטים לצייר בית עם גג משולש ואדום, גם אם הם גדלים בערים סואנות. בין אם זה חלום הפרבר האמריקני (ע"ע), ובין אם מדובר במשהו עמוק וחזק מאיתנו, הבחירה בגג אדום, ובגלגוליו החדישים והצבעוניים יותר, רווחת בקרב בוני ביתם בישראל. מומחי אקלים שלעגו לבחירה בגג המשופע, המתאים יותר לאזורים מושלגים, יופתעו לגלות שיש אנשי מקצוע הטוענים שהזווית המשופעת מתאימה במיוחד לקולטים של דודי-שמש (ע"ע), ואף עמידה יותר מגג שטוח נגד פגעי רטיבות וחום.

גדר. אם יש גינה, יש גם גדר. בבתים משותפים היא עשויה לעתים מפיקוס בנימינה, מבוגנוויליה או מצמחייה אחרת (לעתים קוצנית), ולעתים מבטון או מאבן. בבתים פרטיים היא כבר הופכת לחומה של ממש, החוצצת בין הדיירים ומסיבת-הגן שלהם לבין הרחוב.

גן שעשועים. פיסת דשא (לפעמים יבש), ארגז-חול (לעתים מזוהם) ומתקני משחקים אחידים מפלסטיק, ממתכת וממעט עץ, בדרגות בלאי וזוקן שונות. מדי עשור או שניים מתחלף ספק המתקנים הכלל-ארצי, ובאופן הדרגתי משתנים פני הגנים שמשרתים את האוכלוסייה הצעירה.

דגם. טיפוס בית אחיד שמציע הקבלן לרוכשי היחידות בבנייה צמודת-קרקע, בשכונות אחידות. ברוב הפרויקטים יוצעו שני דגמים לבחירה. אישי לגמרי.

דירה לדוגמה. בכל פרויקט בנייה. אם הצלחת להביא רוכשים פוטנציאליים לפרויקט, הראה להם כיצד יחיו בסטנדרט גבוה, איך ייראו הסלון, המטבח וחדר השינה. הזדמנות להסיח את הדעת מהמיקום, מהמגבלות ומהמחיר ולהתמקד בעיצוב ובסגנון חיים.

דקל. שדרת הדקלים הבלתי-נמנעת בכניסה לכל יישוב קהילתי, שכונה צעירה או עיר קטנה היא אייקון נופי צעיר-יחסית, שמתאר את הקשר שלנו לארץ ולשמיים. הדקלים, אגב, מגיעים כשהם כבר מגודלים יפה, וכך לא תיראה השדרה במערומיה בשנים שייקח להם לצמוח. חיסרון בולט: עץ זה מגיע ללא צל.

דוד-שמש. מפגע נופי בעל יתרונות אקולוגיים ברורים, שהולך ונעלם בבנייה החדשה של רבי-הקומות (ע"ע). זאת, מחוסר מקום על הגג למאות יחידות הדודים והקולטים הנחוצות למספר הדיירים הגדול.

הולנדי, רחוב. כביש מרוצף באבנים משתלבות (ע"ע), בדרך-כלל רחוב ללא מוצא, ואופייני בעיקר לשכונות בבנייה נמוכה. בהולנד לומדים את הרעיון.

היכל. היכל הספורט, היכל התרבות, היכל הפיס. האולם המקומי לעולם לא יסתפק בהגדרתו הפשוטה.

הצפה. שחרור קרקעות לבנייה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל באופן מרוכז. "תכנון אלפי יחידות בבת-אחת יוצר שגיאות", מקונן גרשון. "התכנון של אזורים שלמים, או של מספר אזורים במקביל, הוא תהליך שאורך שמונה עד עשר שנים. כאשר הוא מגיע לסיומו, הוא כבר לא תואם את הצרכים החדשים".

הרחבה. הרחבה קהילתית או הרחבה לבנים, השמות הנרדפים מהותם אחת - הרחבת יישובים כפריים בשכונות בנה ביתך, או בבנייה אחידה על-פי דגם. "הפריפריה הכפרית במצוקתה מקימה 'קהילות כפריות', ומרוקנת את ערי-הפיתוח ממה שעוד נותר בהן במונחים של משאבי-אנוש", מסביר הגיאוגרף פרופ' ברוך קיפניס. "עם זאת, המתפתים ללכת לקהילות הכפריות אמורים לעזור לקיים את השירותים למעטים שנשארו בסקטור הכפרי".

ויצמן (וגם הרצל, בן-גוריון, ז'בוטינסקי, בגין ורבין). רחובות שאי-אפשר בלעדיהם. ה-Main street הכל-אמריקני הפך בישראל לסדרה קבועה של שמות גדולי האומה. ברוב המקרים אלה רחובות המובילים את התנועה בצירי האורך, חוצים את העיר ומקשרים אותה עם ערים שכנות. ברצף ראשון-לציון-נס-ציונה-רחובות, או לאורך הקריות, תמיד נמצא את עצמנו בוייצמן או בהרצל כלשהו. בשיא התהילה זכה כנראה ז'בוטינסקי, שמתחיל נחמד ברמת-גן, מתחיל את הספירה מחדש בבני-ברק וחוזר חלילה בפתח-תקווה. לא לתיירים.

וילה. בית-מידות המעיד על אמידות יושביו. בישראל יש מעט יישובים ושכונות שבהם נבנו וילות אמיתיות: סביון (ע"ע), קיסריה, ארסוף, הרצליה-פיתוח ורמת-השרון, השכונות דניה בחיפה ואפקה בתל-אביב, וכמה יישובים ברחבי הארץ. בניגוד לבנייה הציבורית, הווילות סמויות מהעין, אינן מתבלטות, וברוב המקרים גם מסוגרות מאחורי חומות בצורות. כך הן נמנעות מניקור עיניים, אך גם מתרומה עשירה לנוף.

ותיקים, שיכון. שכונות שנבנו בעיקר בשנות ה-50 וה-60 בעבור אצולת הארץ, ישראלים ותיקים, והבחינו בינן לבין העולים החדשים. שכונות אלה, בניגוד לשמן, לא היו בנויות משיכונים אלא מבתים פרטיים, אם כי בבנייה "הסתדרותית", צנועה ואחידה.

זית עתיק. לאיי התנועה שדרות דקלים, למעגלי-התנועה ולכיכרות - זיתים. הזית הוא סמל ארצישראלי וים-תיכוני נפוץ כל-כך, עד שהתחרות האמיתית היא על "עתיקותו" של העץ בעל הגזע המסוקס. למרות היותו גורם אלרגני ידוע, הזית הוא עץ מבוקש גם בגינות פרטיות. ומנין נעקר העץ הגדול שנבט פתאום במעגל התנועה? התשובה נמצאת בעמודי החדשות מפעם לפעם.

חלום אמריקני. השאיפה לצאת מהעיר ולחיות בבית צמוד-קרקע שוות-ערך ל"איכות חיים" ול"אזור נקי", ובמונחים ישראליים - בעיקר למעמד כלכלי. המחסור בקרקע זמינה בקרבת הערים העתיק את חלום הפרברים האמריקני ליישובים מרוחקים ממרכזי תעסוקה ומסחר. בהגדרות ישראליות הצטמצם החלום לבית דו-משפחתי, בן 150-200 מ"ר, ולצדו מעט גינה. הבית הפרטי אינו ממש בית, אלא יותר דירה על האדמה.

חצר קדמית. בית-המגורים הישראלי לא יושב על הרחוב (קו 0). קווי הבניין נסוגים מקו-הרחוב בשל החלטה מסורתית של חוסר התייחסות לרחוב. בשנות ה-50 היו הרחובות צרים יחסית והחצרות היו בחזית. מאוחר יותר הצטמצמו החצרות, והרחובות הורחבו. כיום איש אינו יושב בחצר ואיש אינו משחק בה - היא משמשת גינת-נוי להתבוננות או להזנחה, לפי בחירת הדיירים.

טוסקנה. שם נרדף לסגנון כפרי אירופי ים-תיכוני. רווח בדגמי בנה ביתך (ע"ע). נראה טוב מאוד בטוסקנה.

טיח. שפריץ, פיגמנטי או אקרילי, הטיח היה ועודנו חומר החיפוי הנפוץ ביותר במבני שיכון (ע"ע) מהדגם הישן. עם השנים סבל מבלאי גבוה ומחוסר תחזוקה, והוחלף בחיפויי אבן וקרמיקה (ציפוי קשיח). בבנייה הפרטית הטיח הוא עדיין אמצעי החיפוי המקובל, הן בשל מחירו וזמינותו, והן בשל תכונותיו הדקורטיביות. בשנות ה-90 התפשטה אופנת הטיח הצבעוני, ובשכונות רבות צצו בתים ורודים, תכולים או צהובים.

טרומי. בנייה טרומית, מתועשת. הנחת לוחות-בטון מוכנים מראש, או יציקת הקירות עם האבן עליהם לגוף הבניין.

יערות קק"ל. קשה להאמין, אבל נוף היערות שאנו רגילים לראות בהרי ירושלים, בכרמל ובלכיש, אינו נוף בראשית אמיתי, אלא פרי תוכנית נטיעות מחושבת ומרחיקת-לכת, כמעט כמו ההתיישבות ברחבי הארץ. מפעלי הייעור והנטיעות של הקרן הקיימת לישראל אחראים למרבית נופי החורש בארץ - מיערות עצי-המחט בדרום ועד לחורשות האקליפטוס על גדות הירדן והכינרת.

יישוב קהילתי. מושבים שיתופיים שהתרוקנו מחקלאותם, קיבוצים שהופרטו ויישובים צעירים, כולם מאמצים להם את הדגם הקהילתי החדש. יישוב שהקבלה לחיקו מותנית בהסכמת תושביו (לא תמיד ותיקים), שומר על הומוגניות חברתית ואחידות סגנונית. במפתיע, אולי דווקא היישוב הקהילתי עונה על חלום הפרברים - לגור עם אנשים כמוך. הרחובות ביישובים הקהילתיים עומדים שוממים במשך רוב היום. מרכז החיים ה"קהילתיים" הוא בשעות המתנ"ס וגן-השעשועים.

כיכר הבנים. בערים וביישובים הוותיקים, רחוב הראשונים מוביל בדרך-כלל לכיכר הבנים, מאבני-הבניין של כל יישוב ישראלי. בכיכר אנדרטה לזכר הנופלים, ולעתים היא כלואה על-גבי מעגל-תנועה (ע"ע) באחד מכבישי הכניסה לעיר.

לדוגמה. שכונה לדוגמה בבאר-שבע (ע"ע בלוק), שיכון ל' בתל-אביב - כולם ניסויים בצורות בנייה רב-דירתיות, ששאבו את השראתן מניסיונות דומים בעולם, כמו ה"יוניטה ד'ביטסיון" (יחידות המגורים) של האדריכל השווייצרי לה-קורבוזייה.

מודיעין. עיר הפרבר האולטימטיבית של ישראל המודרנית. תוכננה ונבנתה כעיר (ע"ע), אך אין בה מרקם חיים עירוני טבעי. "השכונות והרחובות במודיעין נבנו בתפיסת האזורים הנפרדים (zoning): 'פה גרים, יש איכות חיים. במקום אחר עובדים, במקום אחר קונים'. אין לה רחובות אורבניים ראשיים שהם סביבת הפעילות, שבהם מתרחשים דברים", מסביר גרשון. "בהתאם לכך, העיר הצעירה לא מספקת את פרנסתם של רוב תושביה. היא מציעה מסחר עירוני, פנאי ותרבות ברמה מאוד בסיסית. בכל ההגדרות האלה, מודיעין נופלת ונותרת בהגדרת פרבר. בעוד חמישים שנה אולי ייווצר בה מרקם עירוני אורגני".

מסתור כביסה. לוחות-פלסטיק צבעוניים, שנועדו להסתיר את סימני החיים הבוקעים מתוך הדירות. חלק ממראה הבלוקים (ע"ע) בשיכונים (ע"ע).

מעגל-תנועה. אמצעי להסדרת זכות קדימה לרכב בצומת, שהפך לסימן ההיכר של הכביש הפנים-יישובי. מעגל-התנועה הוא כיכר עירונית בזעיר אנפין, שעל-גביה ניתן למקם גן פורח בפריחה עונתית (ע"ע), פסל או מזרקה ואפילו אנדרטה. בדרך-כלל מעדיפים מעגלי התנועה עצי זית, בשילוב עם סלע חשוף או כד-חרס ענק, דקורטיבי.

מרפסות קופצות. החוק שנחקק בסוף שנות ה-80 נועד למנוע מבעלי-הדירות "לסגור מרפסת" (ע"ע) ולהוסיף שטח מגורים לדירתם. בתחילת הדרך פירשו אותו האדריכלים כלשונו, ותכננו בנייני עוועים שמרפסותיהם מזנקות ומותירות חללים חסרי-פשר. בהמשך התעדנו הסגנונות, וכיום ניתן לראות מרפסות פרוסות במבנה מניפה, מרפסות מדורגות ומתעגלות, ועוד.

מרפסת סגורה. שימשה בדרך-כלל כחדר פרטי לאחד הילדים שבגרו, אך עוררה אי-נוחות רבה בקרב הרשויות. אלה ראו בה התחכמות של התושבים, לסיפוח שטחי מחיה לרשות הפרט, במקום לשבת במרפסת לעת ערב ולהיאנח עם הבריזה "א-מחייה".

נחלה. נחלתם של יחידים, בעלי-קרקעות ויורשיהם, בדרך-כלל במושבים החקלאיים. מנוגדת לאידיאולוגיה הקולקטיבית ששלטה בכיפה בתקופת היישוב, שלפיה הקרקע שייכת לקולקטיב וללאום.

נידחות (פריפריה). תמיד מוגדרת ביחס למרכז כלשהו. תל-אביב היא המרכז המובן-מאליו, וכל מה שמתרחק ממנה ומייצוגיה הוא פריפריאלי בדרגות שונות של נידחות. "יש פריפריה גם במטרופולינים עצמם", אומר קיפניס, "בין אזורי הליבה לבין אזורי השוליים. באזור המרכז, רמלה, לוד, אשדוד, ובמידה מסוימת גם נתניה, מייצגות את הפריפריה. בחיפה - עכו, נהריה וטירת כרמל הן ערי פריפריה. בבאר-שבע יש פריפריה הפוכה: עומר ולהבים הותירו את בירת-הנגב במערומיה".

סביונים. שמות השכונות והפרויקטים בבנייה מוכרים חלומות והבטחות תדמיתיות. היישוב סביון הפך לסמל ההצלחה הכלכלית והחלום הישראלי, ואת תדמיתו החיובית ממחזרת חברת אפריקה ישראל בשכונות "סביונים" רבות ברחבי הארץ, שאין כל קשר בינן לבין הווילות והדונמים הפרטיים של תושבי סביון.

עיירות-פיתוח. "ערי פתאום", מגדיר אותן אפרת. "ערים אינסטנט, כמעט פיקטיביות, שהוקמו יש מאין, כולן לפי אותה סכימה ששוכפלה עשרים-שלושים פעם. הן תוכננו ונבנו ברגע, ואוכלסו באמצעים כוחניים של הנדסה חברתית, 'החלטה מלמעלה'. הן דומות כי התבנית דומה, החומרים, תקופות הבנייה, האופנה והאוכלוסייה - אבל זה שלידתן בחטא ועברן עגום לא אומר שאין להן עתיד. אני מעדיף יישוב קהילתי עם קהילה של 40-100 אלף איש, על-פני יישוב קהילתי לאלף או אלפיים איש. ערי-הפיתוח מתוכננות לא רע, רק צריך לאפשר להן להתנהל".

עיר. "מבחינת הרשויות, הגדרת עיר תלויה במספר התושבים (20 אלף ומעלה), אבל מבחינה אורגנית עיר היא מקום שמסוגל לתת לתושביו את כל מגוון הדברים השימושיים לחיים - ולא מדובר בסיפוק צרכים בסיסי, אלא בבחירה", אומר גרשון. "עיר אמורה לספק לתושביה שירותי קהילה מגוונים, חברה, עבודה, מקורות מחיה ופרנסה, מסחר ופנאי, תרבות ובילוי. יש מסה קריטית של אינטנסיביות, של רמת הפעילות שמכוננת עיר".

"אם לא היו מיישבים את העולים בשנות ה-50, אלא נותנים להם להיקלט בארץ באופן טבעי, הייתה נוצרת גם סביבה עירונית טבעית", מוסיף אפרת. "אחר-כך, דור שני של בני מהגרים היה יוצא מהעיר - כמו שקורה בכל העולם. התפיסה הפיזורית הייתה תפיסה ביטחוניסטית, שנשענה על ספר אזרחי. בסך-הכול אנחנו עדים לתהליכי צמיחה והתפתחות של מדינה צעירה - פחות ממאה שנה. בסופו של דבר אני רואה את ישראל כעיר-מדינה, רצף אורבני בחטיבה אחת, ששכנתה היא עיר-המדינה הפלשתינית, והן מקיימות זו עם זו יחסי שכנות טובים".

פאואר סנטר. בעידן הנגישות ברכב יצאו מרכזי הקניות מלב הערים והשכונות, והתמקמו לצד אזורי תעשייה, בשטחי הפקר אורבניים שאפשרו לסוחרים לנצל את יתרון הגודל. לא עוד קניון סגור או מרכז מסחרי לחנויות 50 מ"ר: בעשור האחרון צמחו בשולי הערים אלפי מטרים רבועים של רשתות שיווק אחידות - מסופרפארם ועד טויז אר אס, מאייס קנה ובנה ועד מחסני אופנה - וכמעט תמיד פתוח שם גם בשבת. את שיאה של התופעה ניתן לראות במחלף פולג, ששינה את שמו ל"מתחם איקאה" - שם נוצרה התעבות של חנויות-ענק במגרשים המקיפים אלה את אלה ברדיוס הולך ומתרחב, ומציעים הכול, לא תמיד בזול.

פארק שכונתי. "בית על הפארק", "פארק פרטי" ואפילו "גולדה על הפארק", פרויקטים עירוניים רבים מבטיחים לתושביהם איכות חיים באמצעות שטח פתוח רחב-ידיים בין הבניינים, במקום הגינה הקדמית הקטנה שהייתה צמודה בעבר לכל בניין. "התפיסה המודרנית של תכנון שכונות מגורים לגובה, ושחרור שטח ירוק נרחב, יוצרת תחושה של רווחה לתושבים אולם בטווח הארוך היא בעייתית מאוד", מסביר גרשון.

"החללים הציבוריים הללו לא מתוכננים נכון - מכיוון שהפארק נמצא בשטח המגורים, הוא בבעלות התושבים, ועליהם מוטל לתחזק אותו. העירייה מושכת ידה מהשטח, הירוק מתייבש והמתקנים מוזנחים. בנוסף, בגלל החזית לפארק, נוצר מצב שהכניסה לבתים מצד הרחוב היא לרכב בלבד, היישר למגרשי החנייה (התת-קרקעיים). לרחוב אין דופן עירונית, הבניין לא נותן נקודות-אחיזה לרחוב, והפארקים יוצרים למעשה חורים אורבניים. לאנשים אין צורך בשטחי-ענק כאלה - הם צריכים גינה קטנה עם ספסל".

פיס. מפעל הפיס, רשת ההימורים החוקית והממלכתית, אחראי לא-במעט לדמותם של מבני הציבור בארץ. הדוכן הקטן בצבעי כחול-כתום, שנמצא בהמוניו ברחובות הראשיים בערים, קטנות כגדולות, הוא רק תחנת האיסוף. את פירות עמלם של זכייני הפיס, המוכנים לשבת ימים שלמים בביתני הפלסטיק הצבעוניים, נראה אחר-כך מגולגלים במבנים לתפארת, היכלות ממש (ע"ע), שזכו לשמות מגוחכים כמו אשכול פיס לחינוך, תפוח פיס למדעים ולאמנויות, אשכולית פיס לספורט, ושאר פירות וירקות.

כדי להשתמש בכספים בתבונה, אימץ מפעל הפיס תפיסה אדריכלית חסכונית במיוחד - לכל מטרה מתוכנן פרוטוטיפ של מבנה, בעל אופי אחיד ומידות קבועות, ואותו דגם משוכפל ומוצב ביישובים השונים ברחבי הארץ, בלי קשר למיקומו הספציפי, לאופיו של המקום ולאנשיו. העיקר שבחזית יתנוסס שמו של המפעל, שבלעדיו כל זה לא היה אפשרי.

פסי-האטה. ברחוב אין צל, שכונת המגורים הפרברית אינה מקום להולכי-רגל, ובכל זאת, מישהו הקדיש מחשבה לכך שילדים, אימהות עם עגלות וקשישים הולכים ממקום למקום. סעו לאט.

פריחה עונתית. פטוניות, אמנון ותמר, סיגליות ולוע-הארי, יקינטון וסלסלי-כסף פורחים לסירוגין במעגלי-תנועה, באיי תנועה ובערוגות הגנים הציבוריים. פריחתם מתעצמת, כך נראה, בתקופת בחירות.

צפיפות. מילה גסה בעיני רבים, אך היא האחראית לחייהן (ולמותן) של ערים קטנות. רק צפיפות מספקת של אוכלוסייה תמלא את הרחובות ותאפשר אורח-חיים אורבני. לעומת מדיניות היישוב הפיזורית של שנות העלייה, עוסקים היום מתכנני ערים ואדריכלים בניסיון להחיות את המרחב העירוני באמצעות ציפוף מיטבי. כך נשמעות מלים של אדריכלים, זה לא אנחנו.

קיר אקוסטי. חומת-ההפרדה בין שכונות המגורים לכבישים הראשיים. בחלק מהמקרים נדרש לחץ רציני מצד התושבים להקמת קיר שימנע את מפגע הרעש. יש שקופים ואטומים, יש מבטון ומאבן, ויש עם צמחייה מטפסת - כרוח הרשות המקומית הטובה עליה.

קניון. כיכר-העיר החדשה, עם מיזוג-אוויר וחנייה מקורה, או שיטת מסחר מתוחכמת שגוזלת את תנועת הולכי-הרגל מהרחוב ומקיימת חיים משלה בבועה סגורה? כך או כך, יזמי הקניונים דואגים לשכפל את ההצלחה, וכיום אין כמעט עיר בלי קניון. מבחוץ הם לעתים מעט שונים, מבפנים הנוף והתפריט אחידים.

קריה. מגיעה בשני סוגים. קריית-שמונה, קריית-גת וקריית-מלאכי הן ערים קטנות, פריפריאליות, בעלות אופי אחיד; קריית המדע וקריית היי-טק הן הפוליטיקלי-קורקט של אזור התעשייה.

רב-קומות. עד שנות ה-90 הסתפקו כאן בבניינים בני עד שמונה קומות, שנקראו פשוט "גבוהים", בעיקר מפני שגבוה יותר פירושו יקר יותר - יותר מעליות, וגם חדרי-מדרגות ושטחי ציבור רחבים שיעמדו בתקני בטיחות. אלא שמאז השתכללנו והתעשרנו, וכיום מתפשטת בערים הגדולות אופנת מגדלי-המגורים - ובראשם מגדלי-היוקרה.

רחוב. הרחוב העירוני הוא לב-לבו של הקיום האורבני. בערים הקטנות היה פעם מע"ר (מרכז עסקים עירוני) של רחובות תוססים, הומי-אדם. כיום, עם ריבוי כלי-הרכב והשירותים המקוונים, אנשים עורכים קניות בקניון ובפאואר סנטר (ע"ע), והרחובות הראשיים דועכים.

שיכון. בנייני שנות ה-50-60-70, בגובה שלוש-ארבע קומות, ללא מעלית, עם מספר כניסות וחזית מוצלת בעמודים, בדרך-כלל עם קישוט דקורטיבי בדמות בלוני-גז. מרמת-אביב ועד דימונה, מירושלים ועד קריית-שמונה, ממטולה עד אילת - כל הארץ שיכונים-שיכונים. "רק מי שלא גדל בשיכון יכול לדבר עליו באהבה", אמר פעם ל"גלובס" האדריכל והמשורר תמיר גרינברג, שמעיד על עצמו שגדל ב"בלוק בנתניה". אבל הבלוק הישראלי, השיכון האחיד המקורי, היה כור-ההיתוך של הישראליות החדשה. מתוך תרבויות זרות ומורשות שונות צמחו ילדים עם תודעה מקומית, וכמו בכל ארץ נורמלית, מיד איחלו לעצמם משהו יותר טוב כשיגדלו.

שילוט. עברית, ערבית ואנגלית הן שלוש השפות הרשמיות של מדינת ישראל. שלטי-הדרך מחויבים על-פי חוק לשאת את שמות היישובים והיעדים בשלוש השפות. בפועל, הערבית נעדרת במקרים רבים, והתעתיק האנגלי של השמות העבריים יכול לשמש נושא לרשימה בפני עצמה (ומן הסתם שימש כבר, באחד מגיליונות החג). חשבתם פעם מה עומד מאחורי ההחלטה להשתמש באות Q במקום ק'? ניסיתם פעם לנסוע ל-Gan Soreq או ל-Beit Qama?

שכונה. בניגוד לשכונה של פעם, העממית והרחובית, שכונות חדשות בבנייה מנסות להתבדל זו מזו, להסתגר ולשמור על אקסקלוסיביות. כל אחת עם הגדרה שיווקית משלה. "אמר לי מתכנן אחד: 'אני, את הכניסה לשכונה שלי לא אמקם מול הכניסה של השכונה ממול - שלא יעברו דרכי'", מספר גרשון. "הבידול השיווקי מחלחל לתכנון, ונמצא בשורש השכונות המנוכרות, הקהילות המסוגרות. תכנון טוב צריך ליצור דווקא שכונות שמחוברות ברקמה אורבנית המשכית. הכבישים הראשיים צריכים לעבור בקווי אורך, ולא לחצוץ בין שכונות".

תוכנית-אב (מוכרת גם כתוכנית שרון). תוכנית המתאר הארצית הראשונה, ששרטט האדריכל אריה שרון עם קום המדינה, היא שקבעה את דמותה הגיאו-פיזית של מדינת ישראל, לפחות בחמישים השנים הראשונות לקיומה. "אין תקדים בעידן המודרני לתוכנית מקיפה כל-כך, המבקשת לייצר מתוך שולחן השרטוט מדינה שלמה, המצוידת (בין השאר) בכ-400 יישובים חקלאיים ועוד כשלושים עיירות וערים, כולם חדשים לגמרי ומאוכלסים על-פי צו. אך מהו האינסטינקט הבסיסי של התוכנית? מהי השרדנות המכתיבה את כל מהלכיה לכיוון האחד של בינוי רופף, פיזור אוכלוסין והפיכת הארץ כולה לאזור-ספר?" (מתוך "הפרויקט הישראלי" מאת צבי אפרת).

תריסול. רפפות פלסטיק או אלומיניום (ובעבר אזבסט), מסימני-ההיכר של המרפסת הסגורה (ע"ע), ומנציגיה הבולטים של תרבות האלתור הישראלית. אחרי שהפך התריסול למרכיב חובה בבתים, החלו גם המתכננים לשלבו במראה הבניין, וכיום תריס הפלסטיק במסגרת אלומיניום הוא האופציה הרווחת להצללה ולסגירת חלונות. "