כמה שווים הירדן, הכינרת וים המלח?

באחד הימים האחרונים נדחקה לעמוד 13 של "הארץ" ידיעה קטנה, בין טבלת מחירי המניות ומודעה חשובה על העוצמה שבניהול. בכותרת הידיעה סיפר צפריר רינת, כי "הושלמה בניית הסכר שעלול לייבש את הירדן הדרומי". גם בלי סכר האחדות שהקימו שתי מדינות שאינן מאוחדות ביותר - סוריה וירדן - הופך אחד הנהרות הקדושים בעולם לתעלת ביוב. הפיכה זו תושלם כאשר תאגורנה שתי שכנותינו 110 מיליון מ"ק מן הירמוך והמים לא יזרמו לים המלח.

סיכוי זה מעורר מחדש שאלה ישנה: כמה שווה הירדן? שאלה זו מצטרפת לשאלה היסטורית: כמה שווה אגם החולה? וגם לשתי שאלות אקטואליות: כמה שווה הכינרת? כמה שווה ים המלח?

בעבר אפשר היה להתעלם משאלות של נוף ואפילו משאלות של קדושה. היו מקובלות באזורנו שתי מוסכמות, שרק מעטים העזו לערער עליהן: ראשית, פרנסת החקלאים היא הדבר החשוב ביותר. שנית, פרנסת החקלאים תלויה במים זולים. לכן, טבעי היה להתעלם מערכי נוף, אסתטיקה וקדושה, ואפילו מן הערך הכלכלי - הלא חקלאי - של החולה, הכינרת והירדן, וגם להניח שהערך הכלכלי של ים המלח טמון בעיקרו באשלג שאפשר להפיק ממנו, בתהליך המחסל בהדרגה את האגם עצמו.

אבל בשנים האחרונות התבררו כמה דברים שעדיין לא עוכלו בממשלות ירדן, סוריה ו...ישראל. ראשית, אפשר לגדל במים כל מיני צמחים שאפשר למכור במחיר גבוה מזה שמקבלים בעד כותנה או עגבניות, למשל. שנית, אפשר לייעל את מערכות ההשקיה ולהשיג בכל הגידולים, הישנים והחדשים, יבולים גדלים והולכים בכמויות מים פוחתות והולכות. שלישית, לא מוכרחים לשתות את הים - לא של עזה ולא של אשקלון וגם לא של עקבה. אפשר להתפיל מים במחיר שהולך ויורד, ככל שהביקוש למים מדרבן את הטכנולוגיה. ואם הים יתייבש, חלילה, אפשר יהיה להפיק מים שפירים ממים מליחים וגם ממי שופכין. בקיצור, כאשר אפשר לגדל ביעילות וברווח דובדבן ואנונה, למי שאינו מעדיף מנגו ופסיפלורה, יוקר המים אינו גבוה עד כדי הצדקת חיסולם של הכינרת, הירדן וים המלח, אחרי שכבר הצטערנו על ייבוש החולה.

בעוד שממשלות האזור טומנות את ראשן בבולעני ים המלח ושולחות את התיירים הנוצרים לטבול במי הביוב של הירדן הקדוש, החלו ידידי כדור הארץ - יש כאלה! - לבדוק את הערך הכלכלי של מקווי המים הנידונים. במוסף זה פרסמה דליה טל ידיעה המספרת, כי "הגבהת מפלס הכינרת בשני מטרים תביא לרווח של 30-45 מיליון שקלים בשנה". המדובר הוא בסקר שהכין מכון כיוון במימון קרן ברכה וביוזמת החברה להגנת הטבע. ניתוח "היבטים כלכליים של מדיניות מפלסים בכינרת" הגיע למסקנה, שלפיה 2 מטרים במפלס הכינרת פירושם 340 מיליון מ"ק מים, שאפשר שהחקלאות יכולה לוותר עליהם אם יותפלו במקומם מי ים בעלות של 44 מיליון שקלים בשנה. החוקרים מניחים, שהתועלת של הגברת המפלס ב-2 מטרים, בעיקר בתחום התיירות אך גם בתחומים אחרים, תהיה אולי כפולה מהנזק, ולכן צפוי מסידור זה רווח שבין 30 ל-45 מיליון שקלים בשנה.

אם נדרים לאורך נהר הירדן לשעבר, נגיע לאתר המזכיר את צילומי המאדים, הקרוי עדין ים המלח, למרות שהבולענים הולכים ובולעים אותו. תהליך זה מטריד את ידידי כדור הארץ לא פחות מייבוש הירדן, והם הזמינו מחקר אצל ד"ר ניר בקר מאוניברסיטת חיפה ומכללת תל חי, כדי לברר כמה שווה ים המלח. מחקר זה, שתואר בכתבה אחרת של דליה טל, סבור שההפסד שייגרם לציבור הישראלי מהתייבשות ים המלח יגיע ל-800 מיליון שקלים בשנה, בגלל "אובדן אתר תיירות ואתר נוף יחידני שיש לו ערך עולמי".

ים המלח אינו סובל רק מייבוש הירדן המוריד לו את המפלס ומקיף אותו בחורים הקרויים בולענים. בעיה קטנה מעורר, למשל, קיבוץ עין גדי, הסבור שמים הנמכרים בתוך בקבוקים שווים - לפחות לחברי הקיבוץ - יותר מן המים היורדים בנקיקים, מעשירים את הנוף, מרווים את צימאון בעלי החיים ומגבירים את התיירות.

בעיה אחרת מעוררים מפעלי ים המלח, שהפכו את חציו הדרומי של האגם לבריכת אידוי. כאשר הוחלט לנצל לתיירות את אזור עין בוקק ושפך זוהר, לא הבחינו בסיכון שיהיה לבתי המלון מבריכת האידוי, בה שוקע המלח וגורר עליית המפלס - במקביל לירידתו בשטח האגם שלא הפך לבריכה. כבר עשרות שנים מדברים על פתרון הבעיה, ובינתיים החמירו אותה עקב הקמת בתי מלון נוספים, שצריך יהיה לפצות את בעליהם כאשר יוצפו - בהתאם לתחזית - גם מלמעלה וגם מלמטה.

עשרות שנים מדובר גם על תחליף לירדן - תעלה שתהיה בחלקה דווקא מנהרה ותזרים מים לים המלח מן הים התיכון או האדום. לפי שעה לא ברור איך ישפיעו מי הים על האגם. תוך כדי כך חוששים גם מהזרמה מחודשת בהיקף גדול של מים זכים מן הכינרת, הירמוך והירדן - אם יוחלט להצילם. יתכן שמים מתוקים מדי ימיסו את המלחים שהצטברו באגם המיובש ויגבירו את סכנת הבולענים, אלא אם כן יימהלו המים המתוקים במים מליחים המצויים באזור. אז הלבטים בולטים וגם התהליכים בולטים. הטבע לא אוהב שמצפצפים עליו.

אז מה לעשות? לחקור במשולב ובמקביל את הדרכים להצלת הכינרת, הירדן וים המלח. וכל זאת תוך בחינה מדוקדקת של הרווח הכלכלי הצפוי, שלא לדבר על הרווח הערכי הכרוך בהצלת אתרי נוף וקדושה. בחינה זו תביא בחשבון את ההתפתחויות בתחום ההתפלה. כבר עכשיו הים יכול לספק לנו מים בעלות של 50-60 סנט למ"ק - מחיר שירד בוודאי עם התפתחות הענף. וזאת בתקופה שבה גם ניצולת המים בחקלאות מוזילה יותר ויותר את מרכיב המים בעלות התפוקה החקלאית.

אם כך, נשאר לפתור בסך הכל בעיה אחת, בטרם יפסיק גם הירמוך לזרום לירדן: בעיית היחסים עם סוריה. יש לחשוש שאם נמתין בפתרון בעיית הכינרת, הירדן וים המלח עד לפתרון הבעיה הזאת, כבר לא יהיה מה לפתור.