צריכת המדיה במגזר הערבי: קוראים "כול אל ערב" ו"ידיעות אחרונות"

"אנחנו על התקשורת העברית ויתרנו. אנו כמעט לא צורכים אותה, אין לנו נציגים בה. זו תקשורת עוינת שלא עושה צדק ולא מתייחסת ל-20% מהאוכלוסייה, כי אם זה לא צהוב ואם זה לא שני הומואים שנתפסו תוך אקט מיני בכפר ערבי בבית-ספר, זה לא נכנס. גם נבחרי הציבור שלנו בעמדות המפתח לא מיוצגים בתקשורת הזו. אז המגזר התקפל והלך למדיה שלו, ואין פלא שזה כך", אומר פאיז אשתיוי, העורך האחראי של השבועון הערבי "כול אל ערב" שנחשב לעיתון המוביל במגזר הערבי בישראל.

אשתיו משמש כעורך אחראי של "כול אל ערב" משנת 1995. הוא החל את דרכו בעיתון כמנהל מחלקת מודעות, הגדיל במארס השנה את אחזקותיו בו, וכיום הוא מחזיק ב-40% ממניות העיתון. "לא מעסיקים אותנו בתקשורת הישראלית, שם מחליטים למצוא 'מומחים לענייני ערבים'. תביאו ערבים שיהיו מומחים לענייני ערבים, לא מומחים יהודים לענייני ערבים", הוא אומר בראיון ל"גלובס".

* מסתבר שהגברים הערבים יותר פתוחים לצריכת מדיה ישראלית מובהקת, כמו קריאת עיתונים ישראליים, האזנה לתחנות רדיו ישראליות וצפייה בערוצים הישראליים, איך אתה מסביר את זה?

"יש לזה הסבר. אשתי למשל לא צופה בערוץ 2 כערוץ מרכזי. גברים יותר מעורבים, יותר מתחככים עם היהודים, יש חיכוך יומיומי גם מתוקף עבודתם, אך נשים מקבלות את כל מה שהן צריכות בערוצים הערבים. גם את, אם תצפי בתחנות בערבית, לעולם לא תחזרי לראות את ערוצים 1, 2 ו-10. הערוצים הערביים נותנים מענה הרבה יותר גדול למגזר הערבי בישראל, אולם הגברים הערבים עדיין פוזלים לתקשורת הישראלית - למרות שגם להם אין הרבה מה לחפש בה, שכן 99% מ'התכנים בערוצים הישראליים כלל לא מדברים אלינו.

"התקשורת הישראלית נתפסת כתקשורת עוינת. לא מתראיינים שם מנהיגים ערבים, גם לא רואים שם ערבים וגם הסלבריטיז של העולם הערבי והתרבות הערבית לא מקבלים שם ביטוי, אז אנחנו הולכים למקומות אחרים שמבחינתנו הם עולם ומלואו".

* בקרב האוכלוסייה היהודית יש פערים משמעותיים של כמעט פי 2 בין הרייטינג של ערוץ 10 לבין זה של ערוץ 2, אולם במגזר הערבי שיעורי הצפייה בערוצים הללו מאוד דומה, מדוע?

"ערוץ 10 יותר קרוב אלי מערוץ 2. יש בו תוכניות שמסקרות יותר את העולם הערבי. לדעתי הוא יותר שמאלה מערוץ 2, גם התכנים וגם החדשות. מה שאני אומר לא מתבסס על סקר של האוכלוסייה הערבית, אך אני מאמין שזו הסיבה. למשל עכשיו, בעודנו מדברים, אני צופה בערוץ 10".

* בכל זאת, בערוץ 2 מנסים לקדם תכנים שמיועדים גם למגזר הערבי, דבר שבא לידי ביטוי בסדרות דרמה כמו "עבודה ערבית" ו"כוונות טובות".

"'עבודה ערבית' היתה לעג לרש. המסר של הסדרה היה זוועתי מבחינתנו, לא מצא חן בעיני בכלל ואנשים במגזר לא עכבו אחריה. הציגו שם את הערבים בצורה זולה. המטרה היתה להצחיק ולא משנה מה, ולפעמים זה פוגע חזיתית בנו, בדפוסי ההתנהגות שלנו ובתרבות שלנו. זה היה בומרנג לערוץ 2. הסדרה לא הביאה צופים חדשים מהמגזר, להיפך.

"את 'כוונות טובות' לא ראיתי ולכן אינני יכול להתייחס. אני צופה בחדשות ערוץ 10 ולעיתים מתנדנד בין 2 ל-10 ואחרי זה עובר לאל ג'זירה. בערוץ 10 יש את 'לונדון וקירשנבאום' שהיא תוכנית טובה, ואת גיא זוהר שעושה את החדשות ('היום שהיה') מדהים, יותר קרוב, לא פורמלי. הוא מספר סיפור ועובר מהטקסט הכתוב לטקסט החופשי. מאוד מוצא חן בעיני. גם צבי יחזקאלי מביא סיפורים מהמגזר שחבל על הזמן".

* מדוע האוכלוסייה הערבית איננה מחוברת לכבלים וללוויין. זה עניין כלכלי?

"כלכלי גרידא. למגזר יש בעיה לשלם את ה-300 שקל בחודש. התרעתי בעניין זה בפני החברות הרב-ערוציות אך הן לא עשו דבר. האלטרנטיבה השנייה היא הצלחת שקונים ב-1,500 שקל בעלות חד-פעמית, והיא נותנות יוצר מ-1,000 ערוצים שבהם יש למגזר הערבי מענה, שם הם יכולים לצפות במנהיגי העולם הערבי, במדינות הערביות ובתרבויות הערבית, וכל זה בלי לשלם משכנתא חודשית".

* מדינת ישראל יכולה לרשום לעצמה איזשהו הישג כשמסתכלים על האזנה לרדיו. שתי התחנות המאוזנות ביותר במגזר הערבי הן כאלה שכפופות לרגולציה ישראלית, ומתוקף כך יש שליטה על תכנים פרו-ישראליים

"הרדיו אצלנו בבעיה. הרדיו נפל בין העיתונות הכתובה לבין האינטרנט אצלנו. יש לנו אתרי אינטרנט היום שהם מעין טלוויזיה, בהם אנו משדרים אונליין את מה שמתרחש אצלנו בכפרים ובערים הערביות. בבתים הרדיו טייפ נעלם, זה רק במכוניות. האינטרנט נותן לאנשים את כל העדכונים וגם את התמונה והסאונד. הרדיו במצב לא טוב. גם אם מזדמן לשמוע את הרדיו, זה לא בהכרח הקשבה. התכנים של הרדיו הם בהסכמת רשות השידור והרשות השנייה, וזה מה שמגביל אותם, אין חופש ביטוי. גם אני שומע לפעמים 'רדיו שמס' אבל פעם ב... ולכן אני לא מוגדר כצרכן או כמאזין קבוע לרדיו הזה".

* בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה עבור "גלובס", כשהנסקרים נשאלו שאלות בערבית הופיעו תשובות מסוימות, אולם כאשר אותם נסקרים נשאלו את אותן שאלות בעברית, התשובות שנתקבלו היו הפוכות: "ידיעות אחרונות" לפני "כול אל ערב", ערוצים 2 ו-10 לפני ערוצים ערביים, קניות ברשתות שיווק ולא בחנויות פרטיות, וכן הלאה, לכל אורך הסקר. יש פה סוגיה תקשורתית-סוציולוגית או אולי פוליטית שאתה, כעורך האחראי בעיתון הנקרא ביותר במגזר, יכול לשפוך עליה אור?

"אין לזה הסבר. זה מאוד מפליא אותי. תלוי מי הנשאלים, מתי מתקשרים אליהם ומי הנשאל במשפחה. יכול להיות שכאשר השאלות נשאלות בעברית, יש תחושה שמזמינים מראש תשובה, אני באמת לא יכול להסביר את התופעה".

* איך ייתכן שאין עיתונים יומיים בערבית?

"יש יומון אחד ששייך למפלגה הקומוניסטית 'חדש'. הוא מחולק רק למנויים שהם מתפקדים של המפלגה. אין יומון בתשלום. רב האוכלוסייה, כ-87%, עובדים בעבודה שחורה, לא כמו במגזר היהודי שיש פקידים ויש להם זמן לאסוף עיתון ולקרוא אותו. גם רמת ההכנסה במגזר נמוכה בהרבה מהמגזר הכללי ולכן כל העיתונים יוצאים אחת לשבוע, ביום שישי, חוץ מהיומון של מפלגת 'חדש'".

צריכת מדיה דו-תרבותית: קוראים "כול אל ערב" ו"ידיעות"

"כול אל ערב" הוא העיתון הנפוץ ביותר במגזר עם שיעורי חשיפה של 33.5%. בצמוד לו, ללא הבדל מובהק, נמצא העיתון "פנורמה", עם שיעורי חשיפה של 31.9%. "ידיעות אחרונות", למרות שהוא בעברית, ממוקם במקום הרביעי מבחינת שיעורי החשיפה במגזר, עם 26% - כך עולה מסקר צריכת מדיה שערך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עבור "גלובס".

מהסקר עולה עוד, כי "פנורמה" - שנחשב לעיתון השני בחשיפתו במגזר זה, פופולרי בעיקר בקרב בני הנוער הערבים, ומגיע לשיעור חשיפה של 45% בקרבם. "מעריב" ממוקם במקום השישי עם שיעורי חשיפה של 6.3% בקרב המגזר הערבי. מהסקר עולה, כי נשים קוראות יותר עיתונים בעברית מאשר גברים, אולם גברים קוראים יותר מנשים את העיתון "ידיעות אחרונות" (32% לעומת 21% בהתאמה). עוד ניתן ללמוד מהסקר, כי 22.7% דיווחו כי אינם קוראים עיתונים או קוראים עיתון לעיתים רחוקות יותר מפעם בשבוע.

בדומה לדפוסי קריאת העיתונים היומיים, כך גם בקריאת ירחונים ומגזינים: כצפוי, במגזר הערבי הירחונים והמגזינים השולטים הם בשפה הערבית. מגזין הנשים "ליידי" הוא בעל שיעורי חשיפה של 11% ו"לילק" עם שיעורי חשיפה של 7.2%. במקום השלישי מבחינת שיעורי חשיפה נמצא מגזין "לאשה" של "ידיעות אחרונות" עם 5.6%.

תחנת הרדיו האזורית "רדיו שמס", היא התחנה בעלת שיעורי האזנה הגבוהים ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית, עם 33.5%, ובמקום השני "קול ישראל" בערבית עם שיעורי האזנה של 25.5%. שתיהן, יש לציין, כפופות לרגולציה ישראלית, הן של הרשות השנייה כשמדובר ב"שמס" והן של רשות השידור כשמדובר ב"קול ישראל" בערבית.

התחנות הישראליות בעברית, "גלי צה"ל" ו"רשת ב", מגיעות למקום הרביעי והחמישי בהתאמה, כאשר שיעור הגברים המאזינים להן גבוה משמעותית משיעור הנשים.

כמעט 60% מהמגזר צופים בערוץ הלוויני MBC המשדר מלונדון. שיעורי הצפייה בערוצים המסחריים הישראליים בקרב האוכלוסייה הערבית אינם נמוכים: שיעורי הצפייה בערוץ 2 מסתכמים ב-37.2% ואילו בערוץ 10 ב-33.6%. השניים ממוקמים במקום השני והשלישי בהתאמה בטבלה. במקום הרביעי נמצא "אלג'זירה" עם שיעורי צפייה של 26.5% ואילו במקום החמישי נמצא ערוץ 1 הישראלי, עם שיעורי צפייה של 13.1%. מסתבר, כי רוב האוכלוסייה הערבית המתגוררת בארץ צופה בטלוויזיה ורק 3.8% ציינו כי הם כלל אינם נחשפים למדיום זה.

עוד עולה מהסקר כי כשמדובר במגזר הערבי הפערים בין ערוץ 10 לערוץ 2 קטנים בהרבה ומסתכמים באחוזים בודדים, לעומת פערים של עשרות אחוזים באוכלוסייה היהודית. שיעורי הצפייה בערוץ 10 עומדים כאמור על 33.6%.

עתה נשאלת השאלה האם היוזמה המחודשת של מועצת הכבלים והלוויין, לפרסם מכרז חדש להפעלת ערוץ ייעודי בשפה הערבית, תצליח לשנות את הרגלי הצפייה של מגזר זה, במידה שתצא אל הפועל.

מנתוני הסקר עולה, כי גברים צופים יותר מנשים בערוצים הישראליים (כ-40% לעומת 30% בהתאמה), ואילו נשים צופות יותר מגברים בערוץ MBC (כ-70% לעומת 45% בהתאמה).

אחת הסיבות המרכזיות לכך ששיעורי החדירה של חברות הכבלים והלוויין לא עומדים בארץ על כמעט 100% היא האוכלוסייה הערבית. להבדיל מהאוכלוסייה היהודית, אצלה מרבית קליטת שידורי הטלוויזיה נעשית באמצעות הכבלים והלוויין, יותר מ-80%, באוכלוסיה הערבית המספרים שונים לגמרי. 77.5% קולטים את שידורי הטלוויזיה באמצעות צלחת לוויין פרטית ו-7.2% קולטים באמצעות כבלים מקומיים במקום מגורם ו-2% באמצעות אנטנה.

רק 5.2% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל נמנים עם לקוחותיה של חברת הכבלים HOT ו-4.8% נמנים על לקוחותיה של חברת הלוויין yes.