החגיגה שהפילה את החבר'ה של ברני

במבט לאחור, כל הפרשה הזו נראית בלתי-סבירה בעליל. כולנו יודעים שאיש אינו יכול להניב תשואה סולידית קבועה של 15% או יותר, שנה אחרי שנה, אלא אם הוא גאון או נוכל.

ובכל זאת, אנשים עמדו בתור כדי להפקיד את חסכונותיהם אצל מיידוף. רבים מהם קיבלו טיפ מחבר או מיועץ, על מנהל ההשקעות מוול סטריט עם הרקורד המדהים. רשת הברוקראז' של מיידוף כללה גם הרבה קרנות של קרנות ובנקים פרטיים שהיו אמורים להיות נוטפים מתחכום פיננסי.

אז למה הם נפלו בפח?

זה הסיפור הישן: המשיכה של מישהו פנימי בוול סטריט. איש לא חשב שמיידוף מפעיל הונאת פונזי, אך רבים וטובים חשבו שיש לו יתרון לא הוגן בשוק. הוא היה יו"ר נאסד"ק לשעבר ואחד מעושי השוק הגדולים בוול סטריט, ודי לחכימא ברמיזה.

"כולנו קיווינו, למרות שידענו עמוק בלב שזה טוב מכדי להיות אמיתי, נכון? אני מתכוון לומר, מדוע לא כולם נכנסו למשחק הזה אם הוא היה כה חזק ויציב?", כתב באתר טיים.קום רוברט צ'ו, אחד ממשקיעי מיידוף שמשפחתה של רעייתו הפסידה 30 מיליון דולר. "לנו הסבירו ש'לאנשים של ניו יורק יש מערכת מיוחדת'".

הפירצה שקרצה

"האנשים של ניו יורק" תמיד מצליחים, בייחוד בשיא של שוק שורי, כשנראה שהגורמים הפנימיים בוול סטריט מרוויחים יותר מכל אחד אחר. מי לא ינסה להשקיע יחד איתם, אם יש לו הזדמנות לכך?

הנרי בלודג'ט, אנליסט האינטרנט המפורסם, שהואשם בהנפקה של ניתוחים והמלצות כוזבים על-ידי רשות ניירות הערך ב-2003 ויישב את ההאשמות בתשלום קנס של 4 מיליון דולר, טען בבלוג שלו שיוצאי וול סטריט רבים חשבו שמיידוף מצא פירצה קורצת כלשהי.

לפי בלודג'ט, הם לא חשבו שמיידוף ממחזר כספי משקיעים; הם חשדו שהוא משתמש במידע פנימי מפעילות עשיית השוק המסועפת שלו כדי "לקדם" עסקאות עבור הלקוחות שלו. זה היה יכול להסביר את התשואות החריגות הקבועות שהוא השיג. גם אם וול סטריט לא חשב כך, רבים מלקוחותיו המיליונרים של מיידוף כנראה חשבו כך.

"הציבור לא מבין"

מיידוף עצמו העלה את הנקודה הזו בדיון שהתקיים בשנה שעברה במרכז פילוקטטס בניו יורק. תחילה הוא קבע ש"בלתי אפשרי שעבירת מסחר בניצול מידע פנימי לא תיחשף לבסוף, בייחוד לא לאורך פרק זמן ממושך" בגלל מנגנוני הבקרה של הרגולציה. אך אחר-כך הוא הוסיף ש"זה משהו שהציבור לא באמת מבין. אם אתה קורא דברים בעיתון, ואתה רואה שמישהו עבר עבירה, אתה אומר: 'נו, הם תמיד עושים את זה'".

אכן כך. ואם אתה בקאנטרי קלאב בפאלם ביץ' או על חופי אגם ז'נבה, חצי ממך חושב שזו התנהגות מבישה, והחצי השני חושב אולי "איך אני יכול להשתתף בחגיגה זו". השיווק של מיידוף התאים בדיוק למסורת הארוכה והמבישה של מנהלי כספים בוול סטריט שפיתו לקוחות תמימים יותר ופחות בהבטחות להשקעות לוהטות בתקופות של בום.

צ'רלס מיטשל עשה זאת בשנות ה-20 של המאה שעברה, באמצעות מכירה של ניירות ערך דרך בנקאות ההשקעות של נשיונל סיטי בנק, לפני שקרס במפולת של 1929. השערורייה הזו היא שגרמה להפרדה בין הבנקאות המסחרית ובנקאות ההשקעות בחוק גלאס-סטיגול ב-1933.

ברני של הסיקסטיז

הפעם האחרונה שזה קרה בקנה-מידה גדול כזה היתה בשנות ה-60. זו היתה התקופה שבה פרחו קרנות נאמנות אגרסיביות, וקרנות גידור הפכו למכשירי השקעה ידועים. "קרנות הגידור של 1965 היו המעוז האחרון של החשאיות, המסתורין, האקסקלוסיביות וזכויות היתר בוול סטריט. הן היו הקרונות הנוצצים של רכבת השלל", כתב ג'ון ברוקס בספרו The Go-Go Years על שיגעון המניות של הסיקסטיז שהסתיים במפולת של 1970.

גם לשנות ה-60 היה ברנרד משלהן: ברני קורנפלד, שקרן הנאמנות שלו, Investors Overseas Services, היתה הגדולה בעולם, לפני שהיא הפכה להונאת פונזי. "אתה באמת רוצה להתעשר?", נהג ברני קורנפלד לשאול את אלו שביקשו לעבוד אצלו.

מיידוף היה עדין יותר מקורנפלד, מאחר שהוא כבר מכר לעשירים (או עשירים למדי) שהיו מעוניינים בביטחון שקט יותר מאשר בתשואות מדהימות אך תנודתיות. הלקוחות שלו ניסו ליהנות משני העולמות: גם הפריבילגיה של השקעה בקרן גידור, וגם הביטחון של השקעה בשוק הסולידי.

בעולם האמיתי אי אפשר לרקוד בשתי החתונות הללו, לא לזמן רב, בכל מקרה, אך שני דברים גרמו למיידוף להיראות סביר בעיני לקוחותיו.

עידן התמימות

ראשית, זה היה עידן התמימות. אנשים התרגלו לעליות דו ספרתיות בערכי בתים, ו-וול סטריט היה גדוש באנשים שפרשו מבנקי השקעות כדי לנהל קרנות גידור. מיידוף הציג את עצמו כמי שמציע משהו צנוע ורגוע יחסית. הוא לא מכוון לירח אלא מעניק לאנשים שגשוג יציב.

שנית, היתה לו רשת של יועצים פיננסיים, שרבים מהם השקיעו את ההון שלהם, והם הציגו את ההשקעה עם מיידוף כפריבילגיה. זו היתה גישה של מיין סטריט לזכויות היתר שמהן נהנו מסורתית רק משקיעים מוסדיים במה שנגע להשקעות בקרנות גידור ובאקוויטי פרטי.

על פני השטח, הקרנות של הקרנות, הבנקים הפרטיים ויועצי ההשקעות פשוט הציעו ללקוחותיהם את השירותים של מיידוף כמומחה ותיק לשוקי ההון, שיש לו ערכים של העולם הישן, והוא אינו גובה עמלות ניהול בסדר הגודל של קרנות הגידור.

מעבר לכך, היו שהבחינו בהבטחות הלא כתובות ולא מפורשות שברני ינצל את רשת קשריו בוול סטריט כדי לוודא שלקוחותיו יקבלו את המקומות הראשונים בעסקאות שלו. העובדה שהם האמינו ש"זה מה שוול סטריט תמיד עושה" לא הרתיעה אותם. להיפך - זה היה התמריץ.