בעוד שאת רוב הליגות המקצועניות תפס המשבר הכלכלי באמצע העונה, ואת השלכתו עליהן אפשר יהיה לדעת רק בעונת המשחקים הבאה, הפורמולה 1 יצאה היום (א') לדרך אחרי שהמשבר הגדול כבר חולל אצלה שמות. חצי שנה לתוך המשבר הכלכלי העולמי, ענף הספורט המכניס ביותר בעולם, אחד מסימני הקפיטליזם הכי חזקים בספורט, נזרק לתוך מציאות שונה לחלוטין מזו שהיה רגיל אליה. קבוצות חדלו לפעול, ספונסרים החליטו ללכת, נהגים קוצצו בשכר, מאות עובדים פוטרו. ולכל אלו התווספו רגולציות שנועדו לצמצם משמעותית בהוצאות.
היום על המסלול במלבורן שבאוסטרליה קשה היה להרגיש בשינוי. היציעים התמלאו, 20 מכוניות על הגריד נתנו את התחושה שהכל כרגיל. אבל ככל שתתקדם העונה אפשר יהיה לראות את הנזקים שהותיר הצונאמי.
הענף: מרוב עסקנים לא רואים נהגים
אחת המהפכות הגדולות בתולדות הפורמולה 1 עמדה להתרחש העונה, עם שיטת הניקוד החדשה 'המנצח לוקח הכול', לפיה הנהג בעל מספר הניצחונות הרב ביותר יוכתר בתום העונה כאלוף העולם ללא קשר למספר הנקודות שצבר. אלא שברגע האחרון, בשל לחץ עצום, הוחלט להמתין עם השינויים. גם ככה עבר סבב המרוצים היוקרתי בעולם תוך כמה חודשים אין-ספור מהפכות. שילוב של המציאות כלכלית החדשה ורצון כרוני להחזיר את העניין לענף הובילו למצב שלא היה כדוגמתו בעבר, ולכן בתפריט השנה ייושמו עשרות חוקים חדשים ותקנות רגולטוריות. חלו שינויים ברכבים, בצמיגים, בשימוש במנועים, במבחנים. בעונה הבאה מדברים על תקרת תקציב, ושינוי שיטת הניקוד במטרה להחזיר את האקשן.
שתי העונות האחרונות הסתיימו אמנם בדרמות יוצאות דופן ממש על קו הסיום, אך במבט רחב יותר, הרי שרוב המרוצים מוכרעים על ידי האסטרטגיות של הקבוצות ברחבת הטיפולים ולא על המסלול. המיאוס הזה הביא את הרצון לשנות. עניין טוב כשלעצמו. אלא שהבעיה מתחילה כאשר את השינויים הרדיקליים הללו מובילים זקני השבט, שלדעת רבים חצו מזמן כל גבול של טעם טוב, הבעלים ברני אקלסטון ונשיא ה-FIA (התאחדות הספורט המוטורי) מקס מוסלי. אלו נהיו כל כך דומיננטיים שעושים בענף כבשלהם, ללא שום התחשבות בקבוצות. כתגובה, ייסדו בעלי הקבוצות לאחרונה את איגוד קבוצות הפורמולה 1 - FOTA. מאז מתנהל קרב עיקש בין הגופים על הבכורה.
את מאבקי הכוח האלו אפשר היה לראות בחודשים האחרונים. רוב הכותרות סביב הענף היו במישור הפוליטי ולא הספורטיבי. מאבקי הכוח האלו העלימו בעיני רבים את קסם ההתחרות של הפורמולה, והחליפו אותו בטעם מר מדי של פוליטיקה. פתח קטן לאופטימיות היא העובדה כי למרות השליטה הדיקטטורית של הצמד אקלסטון-מוסלי, דווקא תמימות הדעים ששוררת בין הקבוצות מובילה לדמוקרטיזציה בענף. הניצחון הקטן הראשון היה בפארסת שיטת הניקוד החדשה, שהבשורה המפתיעה יצרה סביבה כל כך הרבה הדים שלילים עד שאקלסטון ושות' נאלצו לחזור בהם ושבו לשיטת הניקוד המקורית.
יש לקוות שמהיום באוסטרליה, המיקוד בענף יעבור מהאגו של העסקנים לאגו של הנהגים. כולם הרי מעדיפים את המריבות של פרננדו אלונסו עם כל העולם, מאשר של אקלסטון עם כל שאר העולם.
הקבוצה: המשבר לא הגיע לפרארי
כל הקבוצות ללא יוצא מן הכלל נפגעו במידה זו או אחרת מהמשבר הפיננסי. הקיצוצים, נטישת ספונסרים ואפילו פרישתה של הונדה כבר בדצמבר דווקא הפיחו תקווה חדשה כי בכוחן של החדשות הרעות האלו להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לענף הזה. אבל נראה כי למרות הרצון לראות את השנים הבאות בסימן של יותר שוויון ותחרותיות, אין מקום אמיתי לתקוות. בוודאי יהיו העונה הפתעות ואפיזודות חולפות של נהגים מזדמנים, אך בראייה רחבה יותר על העונה הארוכה הזאת (מסתיימת ב-1 בנובמבר), כמאמר הקלישאה: החזקים ישרדו.
האשליה שמנסות הקבוצות למכור טרום העונה כי "זו השנה שלנו" תתנפץ מהר. בסופו של דבר, לא ניתן לציין באותה הנשימה את פרארי ומקלארן עם קבוצות כפורס אינדיה וטורו רוסו, בפרט כאשר אלו האחרונות מסתמכות לרוב על מנועיהם הישנים של הקבוצות הגדולות.
למרות רצון לתחרות אמיתית, כמו בכל ענף ספורט שמכבד את עצמו, העונה הזאת כתובה עוד לפני יציאתה לדרך כעונה בה הכל ידוע מראש. רק כישלון קולוסאלי יוצא דופן ימנע מפרארי העשירה ומאחד מנהגיה (קימי רייקונן, פליפה מאסה) את תואר האליפות. גם בסערה הכלכלית הצליחה הקבוצה לשמור את הספונסרים הכבדים קרוב לחזה וגם היצרן פחות או יותר הותיר את התקציב על כנו. במבחני טרום העונה שמרה הקבוצה (כרגיל) על יציבות ואמינות וצמד נהגיה נשמע מרוצה. במצב הנוכחי צריכים האיטלקים לנצל את המומנטום השלילי של מקלארן ורכבה המקרטע, לפחות במבחנים, את העובדה כי רנו איבדה את הספונסר הראשי שלה.
לגבי היתר, מדובר יותר במלחמת הישרדות מאשר בכלל במחשבות על תואר. יצרנים כמו ב.מ.וו וטויוטה, חרף ההצהרות על איתנות כלכלית, יוצאים לעונה מבלי להתחייב במאת האחוזים מה יוליד היום הבא. אצל טויוטה נעשו קיצוצים על גבי קיצוצים בתקציב.
הנהג: אל תהמרו על המילטון
הכי קל ללכת על לואיס המילטון ולומר שאחרי עונה היסטורית וזכייה בגיל 23 בתואר העולמי, הוא יצרף עוד תואר אחד העונה. אבל המציאות של החודשים האחרונים מראה שהמילטון יאכל השנה הרבה קש. הוא מתחיל את העונה הזאת מעמדת נחיתות. התצוגות המאכזבות במבחנים בחודש האחרון שלו ושל עמיתו למקלארן, האקי קובליינן, הצביעו על בעיות קשות ברכב, עד כדי הנמכת ציפיות דרסטית של הקבוצה, לפחות בשלושת המרוצים הראשונים.
בשנתיים האחרונות הקבוצה סיפקה לו רכב ותנאים כמעט מושלמים להצליח, והעונה הוא יצטרך להביא לידי ביטוי יכולות נהיגה כמעט מקסימליות כדי לזכות בתואר. בתחילת העונה הוא יצטרך "להחזיר" למקלארן הרבה שעות עבודה על שיפור הרכב בכל מחיר ולבלות שעות על גבי שעות בסימולטור.
ההנחה היא שתוך מספר שבועות יתחברו הקצוות במקלארן ואז שוב הבמה תישאר שלו ושל צמד נהגי פרארי. השאלה כמה זמן ייקח שהרכב של המילטון יגיע לרמה הרצויה וכמה רחוקים יהיו נהגי פרארי ממנו כשזה יקרה.
לעומת זאת מצמד נהגי פרארי, קימי רייקונן ופיליפה מאסה, הציפיות הרבה יותר מבשמיים. לואיס המילטון כבר עשה את שלו וכמו שאמר "משקולת ענק הוסרה מכתפיי". הלחץ והפוקוס אם כן עברו אל רייקונן ומאסה הלחוצים בין כה וכה. מאסה יודע כי אם ההרמוניה עם הרכב תמשיך וכמות השטויות שלו ושל הקבוצה יפחתו באחוזים בודדים בהשוואה לאשתקד, הרי שהאליפות מובטחת לו. ומנגד הפיני, העצלן והעייף בדרך כלל, כבר מגלה סימני התאוששות מהעונה הרעה שלו אשתקד ואפילו הצהיר, רגע לפני שמנחיתים עליו או במקומו את פרננדו אלונסו, כי ברצונו להשאיר חותם. ולא רק כזה שמנציח אותו ביו-טיוב משתכר ומשתטה.
מאסה מסומן כפייבוריט לזכות בתואר, ואם הרכב ישמור על מידת אמינות ותחרותיות אפילו מינימליסטית, הרי שהאליפות תלויה רק בו.
רוצה לקבל לתיבת המייל שלך את כל העדכונים הכלכליים מהפורמולה 1? הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט של גלובס