עכשיו ליאורה

בגיל 16 הייתה ליאורה עופר זמרת בלהקה שניהל אפי נצר. יום אחד צלצל אליו אמרגנו של מייק ברנט, שהיה בשיא תהילתו באותה תקופה, וביקש ממנו להמליץ על שלוש זמרות ליווי שיצטרפו לברנט בסיבוב ההופעות שלו בארץ. בין שלוש הנבחרות של נצר נמנתה גם עופר, והחבורה החיפאית החלה לכבוש במות. בועז שרעבי היה זמר החימום, והאמן הצעיר והמבטיח דודו טופז הנחה את המופע.

הזיכרון המשמעותי ביותר של עופר מהתקופה ההיא, מספרים מקורבים, הוא לא החוויה של להיות נערת רוק, אלא של חברות שמקנאות בה על עצם העניין, בעוד שהיא כלל לא התעניינה באור הזרקורים. אותה עניין כמה כסף היא תרוויח מהחלטורה הזו. והיא הרוויחה. הרבה.

יש בכך כדי ללמד על מנוע הבעירה של עופר להצליח, לעשות עסקים, להרוויח, להוכיח שהיא שווה. שיאו של הדרייב הזה בא לידי ביטוי החודש, כשהובילה באמצעות חברת מליסרון את עסקת הרכישה של קניון רמת אביב וקניון סביונים מידי קבוצת אפריקה ישראל תמורת כ-1.4 מיליארד שקל. עבור עופר הייתה זו ההוכחה שעברה לקדמת הבמה בחברה המשפחתית, החברה לישראל, הבעת אמון גורפת מצד אביה יולי, וגם חותמת שהפכה אותה לשווה בין גברים. חברה ששאלה את עופר איך ההרגשה לקבל סוף סוף את שרביט ההובלה של העסק, קיבלה את התשובה: "התחושה היא שזה הגיע באיחור של 10 שנים".

בשיחות סגורות עם חברים היא מצטנעת, ולא לוקחת לעצמה את מלוא הקרדיט על העסקה. "זאת היכולת לבחור מנהלים נכונים, לא מדובר במופע של איש אחד", היא אומרת. אבל הייתה זו האסטרטגיה שבה בחרה - לעבוד נגד השוק, כמו שלמדה מחברה הקרוב איתן ורטהיימר וממשנתו העסקית של וורן באפט - שהביאה את החברה למצבה הנוכחי. העיתוי הקלאסי לעסקת רכישת הקניונים, בעיקר נוכח הריבית הנמוכה במשק, שיחק גם הוא לטובתה.

וכך מצאו עצמם צביה ולב לבייב מול עופר סביב שולחן המשא ומתן. תג המחיר לקניון רמת אביב נקבע בהנחה שבמועד השלמת העסקה יעמוד האשראי הבנקאי לקניון על 955 מיליון שקל, ומליסרון הודיעה לבורסה כי תממן את הרכישה ממקורות עצמיים ומאג"ח.

"אל תבלבלי בין האישה המקסימה, בעלת חוש ההומור, שמבשלת לכל החברים בבית, לבין זאת שיושבת בדירקטוריון", אומר חבר קרוב. "זו לא אותה אישה. היא יודעת לעשות סוויץ' ולהיות אשת עסקים נוקשה ובלתי מתפשרת. היא עושה את שיעורי הבית שלה, ויורדת לפרטים הכי קטנים. אם יש נושא שהיא לא בקיאה בו, היא לומדת אותו. בסוף המשא ומתן עם לבייב הוא אמר שהיה קשה, אבל הוגן ושקוף. זה מאפיין אותה לגמרי".

בקרב הקהילה העסקית נשמעו קולות של ביקורת על העסקה. רבים טענו שרכישת קניון רמת אביב אינה כלכלית, כי אין כמעט יכולת להשביח אותו. ואולם בחינה שיווקית של תמהיל החנויות בקניון דווקא מראה אחרת. רמת אביב אמנם נחשב לקניון יוקרתי, אך יש בו כמה חנויות שאינן עולות בקנה אחד עם המיצוב, וסוחבות דווקא לכיוון העממי יותר. בהנחה שעופר תוכל ליצור תמהיל מהודק יותר, יהיה מקום למקסם את פוטנציאל ההשבחה של הקניון. לעת עתה, היא לא מסגירה את התוכניות, אך מקורות בחברה אומרים כי יש לה תוכניות גם לגבי קניון סביונים.

להילחם על כל פוזיציה

כמו שרי אריסון בשעתו, גם עופר נאלצה להיאבק על מעמדה באימפריה המשפחתית. מדובר במשפחה פטריארכלית, שמחזיקה בדעות שמרניות לגבי חלוקת התפקידים בין גברים לנשים. סקירה זריזה של הנשים למשפחת עופר מראה כי אף לא אחת מהן עשתה קריירה מרשימה, ואף לא שולבה בעסקי המשפחה. זה כולל את שלוש נשותיו של יולי, אשתו של סמי (אביבה), נשותיהם של איל ועידן (בניו של סמי) ואשתו של דורון עופר (אחיה של עופר). מכאן, ברור עד כמה הייתה צריכה עופר להיאבק כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת היום. והדרך הייתה ארוכה.

עופר התעניינה מאז ילדותה בעולם המשחק, ואף שקלה ללמוד זאת באופן מקצועי, אך כפי שמספר חבר קרוב, כשאמרה לאביה שזה רצונה הוא קבע בנחרצות: "ארטיסט זה לא מקצוע". אותו חבר סבור בתוקף שלולא הסביבה העסקית שבה גדלה ועם תמיכה משפחתית, היא הייתה מעדיפה לבחור בקריירה אמנותית. "החלום הרטוב שלה היה לחיות על גבעה רחוקה אי שם, עם בחיר לבה והמשפחה, ולא להתעסק בכלכלה ומסחר. אבל היה בה צורך עז להראות לכולם - לאבא, לדוד, לאחים - מה היא שווה, אז היא ויתרה על החלום ונכנסה לזה, למרות שהראש שלה באמנות ובמשחק".

היא נרשמה ללימודי כלכלה באוניברסיטה, אבל לצדם גם למדה לימודי אמנות. "ליאורה תמיד ניגנה (על פסנתר וגיטרה, ח"ב)", מוסיף החבר, "גידלה כל מיני אמנים צעירים ותמכה בהם, והחברים הקרובים שלה הם בכלל לא מהעולם העסקי, אלא מעולם האמנות והבמה. היא הייתה צריכה בכלל להיות קיבוצניקית, לא אשת עסקים, אז היא הייתה הרבה יותר מאושרת".

צריך לראות את עופר כדי להבין עד כמה החבר צודק. מי שיעבור מולה ברחוב יתקשה לנחש שמדובר באישה ששווה מיליונים. היא מתלבשת באיפוק, על פי רוב בצבעים סולידיים, ללא מותגים צעקניים או תכשיטים מנצנצים. בדומה לנשים חזקות אחרות במשק, כמו עופרה שטראוס וגליה מאור, היא אינה זקוקה לאותו מראה טווסי מנקר עיניים שבו מתהדרות "נשות החברה", המקפידות על לבושן ומכלות את זמנן בישיבה בבתי קפה. כשאת אדם יצרני שעושה עסקים ועושה לביתו, אין לך זמן להיכנס חמש פעמים ביום ל"הלגה עיצובים" כדי לבדוק אם כבר הגיע התיק החדש של פראדה.

חברת ילדות מספרת שהציפייה ממנה הייתה "לעבוד בשביל הנשמה", וכמובן להיות אשת חברה כמו נשות המשפחה האחרות, אבל היא פשוט לא יכלה לסבול את הציפיות הנמוכות. "היא נורא רצתה להגיד 'אני שווה', לא כי היא הבת של או אשתו של, אלא בזכות עצמה. אם תשימי לב, היא מעולם לא השתתפה בפאנל של העצמה נשית או מהסוג של 'נשים מדברות על'. היא מאמינה שאם היא טובה אז היא טובה, בכל מקום ובלי קשר למגדר, גם אם זה דורש ממנה כפליים מאמץ כדי להוכיח את עצמה, והיא צריכה להילחם על כל פוזיציה".

בגיל 20 היא נישאה לאודי אנג'ל, ושנתיים אחרי שנולד בנם הבכור, אורי, הקימה משרד נסיעות תחת השם האירוני משהו "עידן", שאותו הפכה לרשת מצליחה. היא זיהתה את הנישה של נסיעות עסקיות, והטיסה את הימאים שעבדו על האניות של אחים עופר מאנייה לאנייה. את המשרד עיצבה בסגנון אירופי אלגנטי, שלא היה מוכר אז, והפכה אותו לגדול ביותר בצפון, שגלגל מחזורים כספיים מרשימים. גם אז, למרות ההצלחה העסקית, הקולות מהבית לא אהבו את העצמאות היתרה.

"גם כשהיא כבר ניהלה רשת מצליחה של משרדי נסיעות, אבא שלה היה מתקשר כל יום למשרד בשעה שתיים ואומר לה: 'מה, את עדיין במשרד? את לא עם הילדים? הציפייה ממנה הייתה שהיא תעבוד במשרד עד שתיים בצהריים, ואז תלך הביתה לגדל את הילדים (זה היה אחרי שבתה רונה נולדה). אבל עופר לא הלכה הביתה לגדל את הילדים, אלא נשארה במשרד", מספרת החברה.

ניפגש בלובי

לפני כחצי שנה עשו האחים יולי וסמי עופר כמעשה מיכאל שטראוס, והעבירו באופן רשמי את המושכות לדור הבא. במשפחתו של יולי, דורון קיבל את האחריות על עסקי נדל"ן בלונדון והוא שותף בעופר נכסים. ליאורה קיבלה את עסקי הבנקאות, המלונות והנדל"ן, והיא סגן יו"ר פעיל של עופר נכסים. בתוך החבילה הזאת נכללה גם חברת מליסרון, שבאמצעותה נעשתה רכישת הקניונים. מדובר היה בזמן המתנה ארוך עבור מי שמעורבת בעסקי האימפריה כבר יותר מ-30 שנה.

אחרי הפרידה מבעלה אודי אנג'ל (ראו מסגרת) הציע לה אביה, אולי כפיצוי, לנהל את חברת מלונות חוף אלמוג, חברה ציבורית שבבעלות המשפחה. עופר לקחה את התפקיד בשתי ידיים ונכנסה לעשייה אינטנסיבית. היא מכרה חלק מהמלונות, שדרגה אחרים, גייסה לצדה את דוד פתאל, לאחר שהציעה לו להקים חברת ניהול בתי מלון, ואף העניקה לו את הלקוח הראשון, מלון מרידיאן באילת. השניים חברים טובים עד היום.

ב-95' נכנסה עופר לתפקיד דירקטורית בבנק המזרחי ובבנק טפחות. בעשור האחרון, עד חלוקת הרכוש לפני כחצי שנה, היא התמקדה בפעילות הנדל"ן הבינלאומית של עופר נכסים. החברה פיתחה את תחום הנדל"ן במזרח אירופה ואת התחום המלונאי, וחלק ניכר מפעילותה של עופר הוקדש לביצור מליסרון והפיכתה לחברה איתנה.

ב-2003, כשהסתיים המיתון הקודם והתחיל ההייפ הגדול של בנייה ישראלית בהודו ובמזרח אירופה, היא לא התפתתה להצטרף לחגיגה. אמנם לא אחת נשמעה אומרת לשותפים העסקיים: "ייתכן שכולם טועים, ואנחנו לא?", אך בסופו של דבר האסטרטגיה הזהירה הוכיחה את עצמה. ובעוד חבריה בונים את "סביוני בומביי" ו"נווה טיביליסי", היא עסקה בהבאת מלונות החברה לרווחיות שיא, ובהשבחת הקרקעות והקניונים. המשבר הנוכחי מצא אותה במצב שבו החברה איתנה כלכלית, ממונפת נמוך ומנהלת יחסי אמון מול הבנקים.

המהלכים שביצעה עופר הוכחו כמוצלחים, והביאו לכך שמליסרון הייתה חברת הנדל"ן היחידה שיכולה הייתה להרשות לעצה לקנות את קניון רמת אביב וקניון סביונים. קניונים נוספים שנמצאים בבעלות החברה הם קניון רננים ברעננה והקריון בקרית ביאליק, שנחשב לאחד המובילים בארץ.

לולה של יולי

אילו היה לעופר אותו דרייב לאמנות כמו שיש לה לעסקים, סביר שהייתה מנצלת את האפשרויות הכלכליות שלה כדי לעסוק במקצוע, בצורה זו או אחרת, אפילו מאחורי הקלעים. אבל הבחירה שלה הייתה מאוד ברורה - לעשות מה שאבא אומר. גם כשהייתה ילדה בת 10, בעוד ילדים אחרים בילו בקייטנות או בחו"ל, היא עבדה במשרדי החברה כשליחה או עוזרת-מזכירה, כשהשכר שקיבלה עמד על שתי שמלות באתא.

את שירותה הצבאי החלה עופר בלהקת פיקוד מרכז, שם שירתה עם ירדנה ארזי, חברה טובה שלה עד היום. הימים היו ימי מלחמת יום כיפור, והלהקה "חרשה" את בסיסי צה"ל עם כשבע הופעות ביום. כיוון שחלתה בדלקת ריאות לקראת סוף המלחמה, פספסה את החזרות לתוכנית החדשה של הלהקה, ועברה לשרת כחוקרת ת"ש של הצבא (מה שמכונה היום מש"קית ת"ש).

הקצין שהציב אותה בתפקיד רצה שילדת שמנת כמוה תלך לראות איך חיים אנשים מעוטי יכולת בשכונות קשות, כמו טירת הכרמל. החוויה הייתה מטלטלת עבור הילדה שגדלה במרומי הכרמל, ובילתה את רוב זמנה בצופים ובבית הספר הריאלי, עם ילדי משפחות האצולה החיפאית. החוויות שחוותה עם אותם חיילים קשי יום נחרתו היטב בזיכרונה.

למרות שעופר הייתה צריכה להיאבק על כל פירור מהעוגה המשפחתית, יחסיה עם אביה קרובים מאוד. יש שיאמרו אולי אפילו קרובים מדי. היא זקוקה לאישורו, להבעת אמון ממנו, לתמיכתו. חברת ילדות מספרת שכשהייתה עופר קטנה, היה מגיע לבקר אותה במחנות הקיץ של הצופים, ונותן לה כל מה שהיה יכול לתת, מבחינה רגשית וחומרית.

"היא מתייעצת איתו בכל דבר, גם בנושאים עסקיים וגם בנושאים אישיים", מציינת החברה. "מערכת היחסים שלה איתו ידעה עליות, מורדות ופיצוצים, אבל היא מרגישה שברגע שהיא תצטרך משהו באמת, הוא יהיה שם בשבילה. במשך שנים אמרו שהאישה שהוא הכי מעריך במשפחה זו ליאורה. הוא קורא לה בשם חיבה לולה. יחד עם זאת, כל החיים היא תצטרך להוכיח את עצמה מולו".

היחסים עם המשפחה, כך נראה, הגיעו לסוג של סטטוס קוו. בחתונת הבן אורי, שנערכה בפורום מצומצם של קרובי משפחה, אפשר היה לראות את כולם - האחים סמי ויולי, הנשים והבנים מסבים בצוותא לשולחן אחד. נראה שאחרי מלחמת 30 השנים שניהלה עופר על מעמדה במשפחה ובעסקים, היא יכולה כעת לרוות קצת נחת, ולהתכונן לשבע השנים הטובות.