מי מקריבים עצמם למען המדינה

בעיתונות צוטטו השבוע גורמים בכירים במשרד הביטחון, שכולנו יודעים מי הם, או מי הוא - לאמור: "מאז ומתמיד, היתרון של צה"ל היה בכוח האנושי שלו. הגזרות הללו נגד מי שמקריבים עצמם למען המדינה, גם אם לא תמיד בשדה הקרב, היא סטירה כואבת, שבסופו של דבר תגרום נזק לצה"ל ולחברה כולה". אין הרבה אמירות מופרכות ומטעות מאמירה זו.

נכון ש"אז" היה לצה"ל יתרון בכוח האנושי שלו. אבל "תמיד"? כבר לפני הרבה שנים היתרון הזה אבד, גם לצה"ל וגם למערכת הביטחון. באופן כללי אין היום הבדל איכותי בין עובדי צה"ל והמערכת לבין העובדים במשרדים ממשלתיים אחרים. על-פי כמות המחדלים, השלומיאליות, הרשלנות והשאננות של העובדים, נדמה לפעמים שבמערכת הביטחון וצה"ל הרמה נמוכה עוד יותר.

מכיוון שהדבר הזה ידוע גם לאנשי הצבא והמערכת, הם שולפים את נשק יום הדין: אנחנו, העובדים במערכת ובצבא, "מקריבים עצמנו למען המדינה", ואז מתווסף המשפט המונומנטלי: "גם אם לא בשדה הקרב". סליחה?! איך בדיוק פקיד בקריה, או בשלישות, "מקריב עצמו למען המדינה" יותר, נגיד, מפקיד במשרד התמ"ת או הספורט והמדע? יש כאן ניסיון ציני ומכוער של עובדי הקבע של צה"ל להלביש על עצמם את ההילה של העובדים הלוחמים של הצבא. למה ציני ומכוער? מכיוון שהפקיד בקריה אומר, בעצם, שקורבנו שווה לזה של הצנחן על גבול לבנון או עזה, וזה מכוער. מאוד.

בפתח הציטוט של ה"בכיר" נאמר כי "כוונת האוצר לחתוך בתקציב הביטחון תפגע פגיעה חמורה ביותר במשרתי הקבע ותגרום לרבים מהם לעזוב את צה"ל". הלוואי שזה באמת היה כך, מכיוון שיציאת כמה מאות אנשי קבע רק תיטיב עם מערכת הביטחון. הבעיה היא שאין צ'אנס שהם יעזבו, תנאים טובים מאלה שיש להם הם לא יקבלו בשום מקום אחר.

דו"חות נפרדים יהיו יעילים

המון עבודה מושקעת בדו"ח מבקר המדינה. הדו"ח הוא רב-עמודים, רב-פרטים, רב-נושאים ורב-משרדים, אבל בוודאי שהוא אינו רב-יישומים של המסקנות. העובדה המצערת הזאת היא תוצאה מכך שהדו"ח נוחת עלינו פעם בשנה במלוא כובדו, מה שמאפשר למבוקרים להתייחס אליו בלי מורא. כי מה כבר יכול להיות? העיתונים יקדישו עמודים רבים, הפרשנים יתפזרו על-פני המבוקרים השונים, והציבור יעבור הלאה אל הגירושים של שרי אריסון, כי מי יכול, ומי רוצה, לקרוא בבת אחת כמויות ענק כאלה של פרטי פרטים?

ואם תאמרו שהדו"ח מיועד למשרדים הרלוונטיים, כך שכל מבוקר יקרא את הפרק המתייחס אליו - ובכן, זו טעות גדולה. הדו"ח שואב את כוחו מהציבור, באמצעות העיתונות. רק לחץ ציבורי יכול לגרום למבוקרים להתייחס ברצינות לממצאי המבקר. אבל כדי שזה יקרה העיתונות צריכה להיכנס לעובי הקורה, אבל היא לא יכולה לעשות זאת כאשר מדובר בכמויות ענק של ממצאים ומבוקרים. כדי שיהיה אפשר לעשות "צדק" עם הממצאים, צריך לטפל בכל אחד מהם בנפרד, וזה אפשרי רק אם יהיו דו"חות נפרדים לכל משרד, עם רווחי זמן ביניהם.

נדמה לי שהראיה הטובה ביותר לכשל של שיטת הדיווח הנוכחית היא בתוצאות. מדי שנה אנחנו מקבלים רשימה ארוכה של דברי ביקורת קודמים שלא תוקנו. מותר להניח שאפשר היה לפקח טוב יותר על יישום הממצאים אם היה יותר זמן להקדיש לכל מבוקר. מכל מקום, כבר די ברור שהשיטה הנוכחית לא מביאה את התוצאות הרצויות מבחינת יישום הדו"ח. לא כדאי לנסות את השיטה האחרת?

שטראוס והשטויות

"אף-על-פי שיש לי הרבה הערכה אליו, גם הנגיד יודע לעשות שטויות" - אמר מיכאל שטראוס מהמחלבות. נו טוב, את זה אפשר להגיד על כל אחד, לא? אפילו, נדמה לי, על שטראוס עצמו, לא?

שמחת ברצלונה

בדקה ה-92 השחילה ברצלונה גול לרשת צ'לסי, שהעלה אותה לגמר ליגת האלופות, ועל כך אמרו חכמינו "מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו". פחות או יותר.