דרוש אדם שאכפת לו

הבעיות ידועות לכולם, אך לאף אחד במדינה לא מספיק אכפת בשביל להציל את ערוץ 10

השאלה שאנשים צריכים לשאול את עצמם היום היא לא למה החליט מימן, יחד עם שותפיו מילצ'ן, לאודר ומרדוק, להפסיק להזרים כסף לערוץ 10. השאלה היותר מתבקשת היא למה הם המשיכו להזרים כסף לערוץ הזה עד עכשיו.

כשמימן אמר אתמול בוועידת התקשורת של "גלובס" ש"המשחק נגמר", בצורה כנה ומתוך ייאוש שרק אדם שסוחב ערוץ שלם על כתפיו במשך שמונה שנים יכול להבין, לא היה אדם אחד בקהל שהמילים לא נגעו בו. זה לא היה בגלל כמות הכסף האסטרונומית שהאיש הזה היה אחראי על השקעות של כ-3 מיליארד שקל בערוץ. זה גם לא בגלל שלמרות כל ההשקעה לאורך השנים, מימן ומנהלי ערוץ 10 ספגו בעיקר ביקורות. זה היה בעיקר בגלל חוסר הצדק המשווע, ובגלל המצב שרק מדרדר, וגרוע מכל - בגלל העובדה שבעצם, לאף אחד במדינה הזאת לא באמת אכפת.

כמה קל היה לפתור את הסוגיה הזאת. הרי כל הנוגעים בדבר מסכימים שיש פה בעיה רגולטורית עמוקה. אפילו בערוץ 2 מצדדים בהמשך קיומו של ערוץ 10, כי גם שם יודעים שתחרות עושה טוב כמעט לכל ענף. אפילו ברשות השנייה כבר אומרים מזמן שיש בעיה עצומה, ושהחוקים והכללים שעליהם הושתת המכרז להפעלת הערוץ, ועליהם נבנו המחויבויות להשקעה בתוכן, לתשלום תמלוגים וכל השאר - אינם ריאלים.

שוק התקשורת השתנה ללא הכר בעשור האחרון. לפני שמונה שנים, כשברשות השנייה התגאו כל מני אנשים פסבדו-מקצועיים בכך שבנו מכרז לתפארת שיציל את תעשיית היצירה המקומית, אף אחד לא יכול היה לנבא איך ייראה השוק היום. אף אחד לא ידע איך תתפתח רשת האינטרנט, עולם הניו-מדיה או שוק הפרסום כולו.

גם אנשי העסקים שניגשו למכרז לא ידעו לנבא איך יתפתח השוק. בכך, אפשר אפילו להגיד שכשלו. אבל דבר אחד בטוח: הם, את המחיר הכבד של חוסר היכולת לנבא, כבר שילמו, ובגדול. אנשי הרשות השנייה, לעומתם, המשיכו להחזיק במשרותיהם ולקבל משכורת חודשית. נבחרי הציבור שטיפלו בכך כבר מזמן התחלפו באחרים, כשרובם ככולם עסוקים בדאגה לאינטרסים האישיים שלהם. ודאי שלא לתעשיית הטלוויזיה או לערוץ זה או אחר, שחלק גדול מהאחריות על כישלונו הוא שלהם.

הבעיה היא, שעכשיו, דרוש רק אדם אחד בממשלה שיהיה לו מספיק אכפת, כדי לכנס את בכירי התעשייה וליזום חקיקה מתקנת שתשנה את גורלו של הערוץ ששילם כל כך ביוקר במשך שנים. האם יימצא האדם האחד הזה בישראל?