מודאגים, אבל פחות

לפני שנה, בתחילת אוקטובר 2008, התכנס לו הכינוס השנתי של קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון באווירה של בהלה. העולם הפיננסי נראה היה על סף קריסה, קווי אשראי התייבשו בין רגע, בנק אחרי בנק הודיע על קשיים, ורבים מאד לא שרדו את אותם שבועות. באוויר היה ריח של משבר כלכלי גלובאלי, החריף ביותר מאז שנות ה-30.

חלפה שנה, ולהפתעת רבים מאנשים שבאו לאותו כינוס, המערכת שרדה. אולי לא שלמה, אולי לא דומה למה שהייתה, אבל לפחות חיה, קיימת ונושמת. מי שאחראי לכך הן הממשלות של המדינות השונות והבנקים המרכזיים, שהשיקו תכניות חירום, הורידו ריביות לרמה אפסית, הרחיבו את התקציב והזרימו מאות מיליארדי דולרים להצלה של מוסדות פיננסים גדולים.

השבוע הסתיים לו עוד של כינוס של הקרן, באווירה אחרת לגמרי. לא הייתה שם בהלה, ולא הייתה שם תחושה של סוף העולם. מה שכן היו, ובשפע, סימני שאלה לגבי מה עושים עתה, לאן פונים וכיצד מחזירים תחושה יציבות לאזרחי העולם, ומשכנעים אותם כי העתיד יהיה שונה מהעבר. המסר של אנשי הקרן אל אזרחי העולם היה שעליהם להתכונן לשנים של צמיחה נמוכה ממה שהורגלו בעבר, ולאבטלה גבוהה בהרבה. בשנת 2010 המדינות המתועשות יצמחו בכ-1.3% בלבד, ואזרחיהן צריכים להגיד תודה לאחר שנה בה התוצר מתכווץ בקצב של 2% ויותר. אלה לא בשורות משמחות עבור משלמי המסים בעולם, אשר שילמו כל כך הרבה כסף כדי להציל את המערכת הפיננסית. לכן, אחת ההחלטות המרכזיות של באי הכינוס של קרן המטבע היה לתת קדימות למה שמכונה במסמכים השונים "שינוי יסודי של ההסדרה הפיננסית" בכל מדינה ומדינה, ובתוך זה "הגדרה מחדש של המערכת הבנקאית העולמית". בתרגום לדיבור פשוט, לרגולטורים, לשרי אוצר ולנגידים נמאס ממצב בו הבנקים הגדולים מרשים לעצמם לקחת סיכונים כל כך גדולים, מתוך ידיעה שבסוף הממשלות יצילו אותם, בגלל חשיבותם למערכת.

כך קרה שמכל עבר נשמעו הצעות והצהרות על מה שצפוי לבנקים, במיוחד הבנקים הגדולים ביותר. מנכ"ל הקרן דומיניק שטראוס קאהן רמז על הטלת מס גלובאלי על עסקאות של בנקים כדי לממן ביטוח פיקדונות. רגולטורים אחרים דיברו על הגדלת דרישות ההון על הבנקים הגדולים בכל מדינה ומדינה. שילה בייר, יו"ר ה-FDIC של ארה"ב, דיברה על הפיכת בעלי המניות ומחזיקי אג"ח אחראים למה שקורה עם הבנקים. החלטות ממשיות בעניין זה בינתיים אין, אבל הן יגיעו בקרוב.

אך גם אם ימצאו דרך להתחשבן עם הבנקים הגדולים, ספק רב אם אנשי קרן המטבע יוכלו להחזיר חיוך לאזרחי העולם. החגיגות של השנים שקדמו למשבר לא יחזרו בקרוב, בין היתר כי משקי הבית בארה"ב, אשר נהגו למשכן את עתידם כדי לצרוך בהווה, מודאגים כפי שלא דאגו שנים רבות. לכן הם יחסכו הרבה יותר, ויוציאו הרבה פחות. התקווה היא שתושבי המדינות של מה שמכונה "משקים מתעוררים" יתחילו לצרוך. בכלל, החשיבות של אותם משקים אמורה לעלות, על חשבון המדינות מתועשות, מרכז הכובד של העולם זז מזרחה, ולשנים רבות.

על רקע התחזית הקודרת הזו אפשר להבין את ההחלטה של מרבית הממשלות בעולם להמשיך במדיניות התקציבית המרחיבה. שלא כמו בישראל, במרבית המדינות המתועשות לא יהיו קיצוצים לשם הגבלת הגירעון בתקציב, ולא יהיו העלאות מסים. מכיוון שבעניין זה המשקים נמצאים, פחות או יותר, באותה סירה, הסכימו המדינות השונות לשיתוף פעולה, כדי לתאם את היציאה מהמדיניות של גירעונות תקציביים, ושלא יהיה מצב בו מדינה אחת מנסה להטיל את הנטל על המדינות האחרות. זו בערך הייתה החלטה של מנהיגי עשרים המשקים הגדולים המשתתפים בקבוצה ה-20-G. ההחלטה התקבלה על ידי מנהיגים אלה בפיטסבורג, ארה"ב, כמה ימים לפני כינוס קרן המטבע.

אבל גם כאן, ההצלחה לא מובטחת. כדי שהתהליך יעבור ללא תקלות צריך להשיג איזון מחדש בין מדינות עם עודף בחשבון השוטף למדינות עם גירעון בחשבון השוטף. אם מפעילים שוב את התרגום לשפת בני אדם, מה שנחוץ הוא מצב בו הדולר נחלש, האמריקנים מייצאים יותר ומייבאים פחות, ובמקומם הסינים צורכים יותר ומייצאים פחות. בשורה התחתונה, האמריקנים והאירופיים מסכימים שהסינים ישלמו את מחיר ההתאוששות הגלובאלית, והדבר אמור להתחיל בתיסוף של המטבע הסיני.

הסינים לא ממש אמרו שהם מסכימים לסידור הזה, שכל כך נוח לארה"ב ואירופה, ואפשר להניח שזה לא יהיה פשוט להשיג את הסכמתם, בדיוק כפי שזה יהיה קשה לשבור את לובי של הבנקים בכל מדינה כדי להביא לשינויים הדרושים על פי קרן המטבע. צריך יהיה להמתין עוד שנה כדי לראות עד כמה הדבר יצלח. בינתיים חלף לו עוד כינוס, כולם חזרו הביתה, והעולם ממשיך להסתובב.

ובלי ישראל אי אפשר, כמובן. אילו ישראל היתה משק גדול יותר, היא היתה קצת ב"צרות", אם כי צרות טובות. אם העולם מחולק למשקים עם עודף בחשבון השוטף ומשקים עם גירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, הרי שישראל היא בצד העודף. אם העולם מחולק למדינות עם בעיות פיסקליות גדולות, ומדינות עם בעיות פיסקליות קטנות, הרי שישראל בקבוצה השנייה. אם העולם מחולק למדינות עם מערכת פיננסית חזקה ומדינות עם מערכת בנקים חלשה, הרי שישראל בקבוצה הראשונה.

על פי הקריטריונים שהותוו ישראל הייתה אמורה להיות מדינה שמאפשרת תיסוף של השקל ומרחיבה ביקושים. בפועל, בנק ישראל רכש בעצם ימי הכינוס 150 מיליון דולר כדי להחליש את השקל. זה קורה בגלל סיבה אחת פשוטה: המשק הישראלי קטן למדי בהשוואה למדינות אחרות, גם אם הוא מתועש. היא לא נתפסת ברדאר של דו"חות קרן המטבע, ואין לה שייכות ברורה, היא לא אירופה, והיא לא מזרח התיכון. שמה של ישראל לא הוזכר, ואנשי בנק ישראל לא ממש הצטערו שזה היה המקרה, לפחות עד הדו"ח הבא של הקרן על המשק הישראלי. עד אז, אפשר להמשיך להפעיל מדיניות מקומית, הרחק מכינוסים בינלאומיים.