בורר התפטר אחרי 12 שנות בוררות; ביהמ"ש כפה עליו להמשיך

עו"ד זאב הרטבי משמש מאז שנת 1997 כבורר בסכסוך בין שני זוגות התובעים שני אחים שמכרו להם בתים בכפר-יונה, בין היתר בגין ליקויי בנייה. לפני כשנתיים עוכבו ההליכים בתביעת אחד הזוגות, בשל הליכי פשיטת-רגל נגד אחד האחים הנתבעים. ב-2002 הכריע הרטבי בשאלת אחריות המוכרים לליקויים, והדיון עבר לשאלת כימות הנזק.

התובעים הגישו את סיכומיהם בסוגיית הנזק באיחור של 3 שנים. הנתבע שיגר מכתב לבורר, בו ביקש כי ידחה את תביעתם בשל האיחור או שיתפטר בשל אובדן האמון בו, נוכח טענות שונות שפירט.

הרטבי אכן החליט להתפטר בשל הבקשות הרבות שהגישו הצדדים לבית המשפט במשך שנות הבוררות בהשגות על החלטותיו ובניסיונות לבטלן, וכן בשל ההאשמות חסרות השחר שהנתבע העלה נגדו במכתבו. התובעים עתרו לבית המשפט בבקשה לחייב את הבורר להמשיך בתפקידו.

השופטת יעל קלוגמן ציינה כי בחוק הבוררות לא נקבע מתי רשאי בורר להתפטר ואם לבית המשפט יש סמכות לחייבו להשלים את מלאכתו. לדבריה, למרות שעמדת הפסיקה בשנות ה-90 (לרבות הערות אגב בפסיקת העליון) היתה כי בית המשפט אינו מוסמך לדחות הודעת התפטרות של בורר - הרי שהשופטים הסתייגו במפורש מהענקת חופש התפטרות בלתי מוגבל כשאין הצדקה להתפטרות (מדובר במצב בו אין הסכמה של כל המתדיינים להתפטרות).

השופטת קלוגמן דווקא אימצה פסיקה של השופטת המחוזית רות שטרנברג-אליעז מ-2005, שלפיה יש לבחון התפטרות בורר באותן אמות-מידה בהן נבחנת החלטת שופט לפסול עצמו מתיק מסוים.

משפסקה כי בית המשפט מוסמך לכפות על הבורר את תפקידו, קבעה קלוגמן כי ראוי במקרה זה להורות לבורר להשלים את מלאכתו. זאת, משום שהבוררות מצויה בישורת האחרונה; אין חשש למשוא-פנים מצד הבורר; הפגם בהתנהלותו אינו מצדיק את פסילתו; והורדת 12 שנות בוררות לטימיון תפגע במוסד הבוררות, אותו יש לחזק.