השנה נכנס לתוקף חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, שמטרתו להסדיר בחוק את עבודתם של בעלי המקצוע הפרה-רפואיים הללו: פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, תזונאים ומרפאים בעיסוק.
בשנים האחרונות הוקפאה הדרישה להחזיק ברישיון עבודה פארא-רפואי עד להודעה חדשה, וכעת, כך הוחלט, הגיע מועד ההודעה החדשה. במסגרת החוק נקבע כי לצורך קבלת רישיון עבודה יש לעבור מבחן רישוי, לאחר השלמת התואר הראשון.
זוהי דרישה בהחלט לגיטימית ומקובלת, שכן יש חשיבות רבה בהסדרת עבודתם של אנשי בריאות בחוק, כדי להתמודד עם פריצות לא מבוטלת שקיימת כיום בכל התחומים. זאת על אחת כמה וכמה כשמדובר בבריאותנו, הציבור.
אולם הציבור לא מודע לכך שחובת המבחן חלה באופן רטרואקטיבי על מטפלים שסיימו את לימודיהם החל משנת 2005. כך למעשה, אלפי אנשי מקצוע צעירים אך מיומנים דיים, שעובדים מספר שנים במקצועם, עברו השתלמויות וקורסים, התמחו והתמקצעו, התקדמו במקומות עבודתם, וכפי הנראה מטפלים במאות אלפי אנשים ברחבי הארץ, נדרשים להיבחן על תכני הלימוד שנפרשו לרוב על פני ארבע שנות לימוד, וזאת גם אם ארבע השנים הללו הסתיימו לפני ארבע שנים. נשמע מסובך? אכן כך.
הנושא הזה מעלה מספר סימני שאלה וכמה הרהורים:
שירות טוב לצעירים, שירות דוב לותיקים
האם אנשי מקצוע שנבחנו בסיום לימודיהם, צלחו את כל חובותיהם הלימודיים, ועברו התמחות שבתחומים פרה-רפואיים נעשית לרוב ללא כל תשלום, לא אוחזים בקבלות מספקות?
תופעה נפוצה בקרב אנשי מקצוע, בכל תחום שהוא, היא הנטייה לשנות את דפוס החשיבה וההתנהלות היומיומית באופן שמתמקד בעשייה, תוך זניחת הפעילות המנטלית שמצריכה למידה ושינון שמטרתם הצלחה בבחינות. ובכן, יהיה ודאי מי שיגיד בתגובה לכך, שאנשי מקצוע בתחומים רפואיים, בדומה לרופאים, ובמיוחד אלה המועסקים במוסדות ציבוריים, חייבים לרענן את זיכרונם ולבסס את עבודתם על למידה ומחקר.
כדי להשיב על כך, הנה דוגמה שמסבירה מדוע הבעיה אף מורכבת מכך:
שוחחתי עם תזונאי קליני, שסיים לפני כמה שנים לימודים של שלוש שנים בפקולטה לחקלאות (לא לפני שנדרש לציון פסיכומטרי גבוה במיוחד), שלאחריהם המתין מספר חודשים לשיבוץ להתמחות. לאחר מכן עבר התמחות בת חצי שנה שעליה לא רק שלא השתכר, אלא שילם כ-11 אלף שקלים.
תוך כדי ההתמחות הוא גם למד במרכז הדרכה של משרד הבריאות והגיש עבודות עיוניות, ובסופה נבחן במבחן של משרד הבריאות. אחרי כל זה התחיל לעבוד באחת מקופות החולים בארץ כמטפל תזונתי בחולים קשישים, והוא עושה זאת מאז ועד היום ברצינות ובהשקעה רבה. האם ישנה סיבה ניכרת לעין שתזונאי כזה ישב שעות ארוכות ללימוד שיטות טיפול שרלוונטיות לאוכלוסיות שאינן קשישים, כדוגמת אנורקסיות, או לשינון נושאים שבארבע שנותיו המקצועיות לא עסק בהם אף לא לרגע, כגון עקרונות בתזונת תינוקות?
התשובה פשוטה: סביר להניח שעובד שעסוק מבוקר עד ליל בטיפול תזונתי בקשישים, לא יספיק לעשות את המיטב בלימוד כל חומרי הלימוד של ארבע שנות תואר, ולא יעבור את המבחן בציון מספק. עובד כזה יכול למצוא את עצמו מושעה מעבודתו עד להשלמת הבחינה בהצלחה, או במקרה הגרוע והסביר יותר - מחוזר עבודה ופרנסה. במילים אחרות: אדם שמקצועו נלקח ממנו.
חוסר חיבור למציאות
תחומים פרה-רפואיים הם תחומים שהמחקר בהם לא פוסק לרגע, ושיטות טיפול רבות שנלמדו בעבר עשויות להימצא לא רלוונטיות כיום. כך יוצא, שבפועל המטפלים מסתמכים בעבודתם על שיטות עדכניות, ולא על תיאוריות שלמדו כסטודנטים, בתקופה שבה למידה תיאורטית שאינה יישומית היא לא בהכרח חסרת כל היגיון.
בשל כך נשאלת השאלה האם הבחינה הכפויה נוגעת לתכנים שאינם מחוברים למציאות היישומית והיומיומית שבה חיים המטפלים, ואם כן, מה הטעם בכך?
הפרת חוזה
אם לשם הדיון נשווה ידיעוני לימודים למעין חוזה שנחתם בין הסטודנטים למוסד הלימודים, אפשר לומר שמוסדות הלימוד מפרים כעת חוזה, בין אם מרצונם ובין אם בכפייה.
מטפלים רבים קיבלו החלטה לא פשוטה כשביקשו לבחור בתחום לימודיהם ובמקצועם לחיים. במסגרת תהליך קבלת ההחלטה שערכו, ראוי היה שיעמוד לרשותם כל המידע הרלוונטי לצורך קבלת החלטה חשובה כזאת, ובמסגרת זו מידע לגבי מבחן רישוי בתום הלימודים.
זאת, בצירוף לאמפתיה שאני חשה כלפי מי שבוחר בתחום עיסוק טיפולי, שקרוב לודאי לא עושה זאת במטרה להתעשר (לפחות לא בארץ), מעורר תחושה של בגידה.
הדברים הכתובים במאמריה מבוססים על הניסיון והידע המקצועי הרב שצברה בתהליכי ייעוץ ארגוני ופיתוח מנהלים בחברות ובארגונים שונים בתחומי ההייטק והתעשייה, ובעבור אנשים פרטיים. הדברים מיועדים להעשרת הידע בלבד, אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי אישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להסתמך עליהם ככאלה.