אף שהמשט בגרסתו הלובית הסתיים בשלום מבחינת ישראל, כדאי לעצור לרגע ולתהות על התועלת הטקטית של המצור הזה בגרסתו הנוכחית. האם, בהיותו פוגע בעיקר באוכלוסיה, הוא מסייע ולא מקשה בלחץ על ארגון חמאס.
לא לחינם אני מתייחס לסוגיית הפגיעה באוכלוסיה מבחינה טקטית ולא מוסרית, כמקובל (שאגב, בהתחשב בנסיבות המורכבות, לטעמי אנו עומדים בקנה מידה מוסרי סביר ביחס לאזרחי עזה). הנטייה היא לחשוב שבמאבק המתנהל בין ארגון גרילה/טרור לבין שלטון, האוכלוסיה היא הגורם שנפגע, בוודאי לא זה שמשפיע על המערכה. ולא היא.
מי שסיפק את האבחנה הזו, היה מאו ד'זה דונג. גם אם לא היה הראשון שאמר זאת, תורתו השפיעה רבות. התיאוריה שלו בדבר לוחמת הגרילה הופיעה בספרו "על לוחמת הגרילה". הספר התייחס לקרב נגד הכובש היפני, אבל יושם בעיקר כנגד צ'יאנג קאי שק, בדרך לשליטה בסין.
מספר עקרונות חשובים היו בתיאוריה שלו. לא אלאה בפרטים, אבל מי שמתעניין, ימצא אותם בספר החדש והמרתק "גרילה והמלחמה נגדה" מאת טל טובי. העיקרון הרלוונטי לענייננו היה שהדרך לניצחון הגרילה עוברת ברכישת לב האוכלוסיה האזרחית. ההיגיון הוא פשוט: כשהאוכלוסיה תומכת בגרילה, היא מספקת לה אנשים ומחסה. כשהיא מתנגדת לה, היא מדווחת עליה לשלטונות.
במקרה של מאו, הוא קנה את לב האזרחים כשהציע, ברוח הקומוניזם, רפורמה אגררית. הצלחתו הביאה להתפשטות התורה הזו בקרב מפלגות קומוניסטיות נוספות במזרח אסיה.
מהצד השני, מדינות מערביות שהתמודדו עם מחתרות אלו, פיתחו תיאוריה נגדית. גם היא הדגישה כי, לצד פעולות התקפיות, יש לרכוש את לב האוכלוסיה. האמצעים המקובלים היו שיפור התשתיות ומצב הרפואה ופיצוי על נזקים. רעיון זה יושם בהצלחה במלאיה ובפיליפינים והרבה פחות בוויאטנם במקרה הצרפתי, שבעשור שקדם למלחמת וויאטנם, שפכה שם כמות דם גבוהה מזו ששפכו האמריקנים אחריה. האמריקנים בוויאטנם היו מודעים יותר לצורך לרכוש את לב האוכלוסיה, אבל גם כך לא הצליחו בהגשמת היעד, בעיקר בגלל השלטון הדרום ויאטנמי הלא יעיל, בלשון המעטה.
התיאוריה של מאו, כמו גם אלו הנגדיות של המערב, הגיעו גם לאזורנו. ניסיון מצד אש"ף בתקופת פוסט מלחמת ששת הימים לקדם גרילה בגדה, נכשל במידה רבה בגלל שישראל דאגה למצבה הטוב של האוכלוסיה.
למצער, נדמה שאת הכלל הזה ישראל שכחה מזמן. היא הענישה קולקטיבית וללא מחשבה את האוכלוסיה הלבנונית ועתה בעזה את זו הפלסטינית. מהבחינה הזו המצור, בוודאי בגרסתו הקודמת, כשכלל איסור על הכנסת צעצועים וממתקים, רק מרע את מצבה של ישראל במערכה. ישראל נמנעת מפעולות התקפיות מול גורמי הטרור, עוד טעות לפי התיאוריות המערביות שהוזכרו קודם, ולא טורחת להבדיל בסנקציות בין מנהיגי הטרור לאזרחים. בכך עובר המסר שהאזרח העזתי אינו מרוויח דבר כשהוא נמנע מטרור.
ואולי להיפך, כך הוא הופך מקורב לשלטון ונהנה ממנעמיו. מבחינת השקפת עולם, לישראל אין רצון לפגוע באוכלוסיה הפלסטינית, בעוד שחמאס מוכן להקריבה על מזבח האסלאם הקיצוני שהוא מקדם. אבל כשישראל ללא מחשבה פוגעת באוכלוסיה בעזה, היא גורמת לה להבין בדיוק את ההיפך. היא מגישה לחמאס ושאר ארגוני הטרור את ליבם ותמיכתם של אזרחי עזה על מגש של כסף.
משה דיין, שרבים היו חסרונותיו, דווקא הבין מצוין בסוף שנות ה-60 כי מבחינת התועלת הטקטית, יש להמעיט ככל הניתן בעונשים קולקטיביים על האוכלוסיה. מי שבמבט ראשון הכי דומה להיות יורשו בימינו, בהיותו גנרל במיל' ומנהיג במפלגת העבודה בהווה, קרי שר הביטחון, אהוד ברק, כה רחוק מהתבונה הזו. את המחיר לכך כנראה ישלמו לא רק האזרחים מהצד הפלסטיני.