אמנון אברמוביץ' הוא לא אורי בלאו

הכל מתחיל בהיפוך התפקידים המוזר. אמנון אברמוביץ היה שמח להיכנס להיכל התהילה של עיתונאי ישראל כעיתונאי האמיץ שנכנס לכלא כדי להגן על האתיקה העיתונאית ועל קדושת החיסיון העיתונאי. דווקא החוקרים מהמשטרה, כמו אנשי הפרקליטות ושופטי בתי המשפט, מוכנים לעשות הכל כדי להימנע מהרגע הזה בו הם שולחים את אברמוביץ למעצר. אברמוביץ זה לא אורי בלאו, ומשטרת ישראל יודעת יפה איך יכול להסתיים קרב ציבורי ביניהם.

המצב המשפטי והאתי סבוך מעט יותר. ביסוד התסבוכת עומד הפער הבלתי סביר בין החובה האתית המוחלטת והבלתי מתפשרת של העיתונאי להגן על החיסיון העיתונאי, לבין המצב המשפטי שלא מכיר בחיסיון מוחלט ומסתפק בחיסיון יחסי ושברירי.

האתיקה העיתונאית היא ברורה וחד משמעית. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע את החובה של העיתונאי שלא לחשוף זהותו של מקור חסוי, אלא בהסכמתו של המקור. החיסיון הוא של המקור, ולא של העיתונאי, ורק הוא יכול לוותר עליו. ההגנה על המקורות נועדה לשרת את זכות הציבור לדעת ואת החשיפה של מידע בעל חשיבות ציבורית, בדיוק כמו מסמך גלנט. הבעיה היא שהחוק לא מכיר את האתיקה (כמו עיתונאים רבים) ולא מכיר בכלל בחיסיון העיתונאי.

בית המשפט העליון מכיר בו רק באופן חלקי. לפי פסיקת בית המשפט העליון ניתן ואף צריך להסיר את החיסיון, ולחייב את העיתונאי לגלות את המקור, כאשר חשיפת המקור היא חשובה לצורך עשיית צדק בעניין מהותי, וכאשר אין אפשרות להגיע למידע ולעשות צדק במקרה תוך הסתמכות על דרכי חקירה ומקורות מידע אחרים.

בפרשת מסמך גלנט עולות לפחות שתי שאלות מורכבות. האחת, האם באמת אין אפשרות לחקור את הפרשה בדרכים אחרות, בלי לחייב את אברמוביץ לחשוף את המקור. השנייה, מורכבת אף יותר, והיא האם חשיפה של זיוף מסמך היא עניין כל כך מהותי וחשוב המצדיק הפרה של החיסיון העיתונאי?

אמנם אין מדובר כאן בחיי אדם ובעבירות חמורות מסוג פשע, אך דווקא בפרשה הזו יש חשיבות מיוחדת בחשיפת מקור הזיוף, שהרי אם החוטים מובילים ללשכת הרמטכ"ל או לאחד המועמדים, יש כאן לא פחות מרעידת אדמה ציבורית ומוסרית.

הבחנה נוספת אותה עשה בית המשפט בפתח-תקווה היא בין חשיפת המקור לבין מסירת המידע עצמו. השופט ניסה לטעון שחשיפת המידע, שבין כה וכה פורסם בערוץ 2, אינה כלולה בחיסיון. זוהי, כמובן טענה בעייתית שכן במקרים רבים, כמו במקרה הנוכחי, ברור שמסירה של המסמך המקורי יכול להביא לחשיפה של המקור העיתונאי שמסר אותו.

הבעיה האתית והמשפטית רק מסתבכת כאשר אנו עוסקים במסמך שהוא, לפי הטענה ולפי החשדות, מסמך מזויף. במקרה כזה עולה השאלה האם בכלל יש חובה אתית על העיתונאי לכבד את ההבטחה שנתן למקור על חיסיון. מטרת החיסיון היא הרי להביא לפרסום וחשיפה של מידע אמין ואמיתי, ולא לעודד הטעיה של עיתונאים ושל הציבור באמצעות מסמכים מזויפים. אם אמנון אברמוביץ ידע שמדובר במסמך מזויף אסור היה לו לפרסם אותו כמסמך אמיתי ואין מדובר כלל במסמך גלנט.

אם הוא קיבל את המסמך ופרסם אותו כאמיתי, אך עכשיו מתגלה לו כי הוא מזויף, אין הוא חייב יותר בהגנה על המקור שהטעה אותו ואולי עשה בו שימוש מכוון ומניפולטיבי. לעומת זאת אם אברמוביץ עדיין מאמין כי מדובר במקור שהעביר לו מידע אמין בתום לב, חובתו האתית היא לשמור על החיסיון גם במחיר של עימות עם המערכת המשפטית.

המערכת המשפטית צריכה להיות כאן חכמה ולא רק צודקת. חשיבותו העיקרית של העניין הוא בחשיפה העיתונאית ובדיון הציבורי שהתעורר, ופחות בחקירה המשטרתית של המקור. אין המדובר בפרשת ענת קם מספר שתיים.

משטרת ישראל צריכה למצות את אמצעי החקירה ומקורותיה האחרים כדי להגיע לכותבים של המסמך, הרבה לפני שתוכל לבוא בידיים נקיות ולדרוש מהעיתונאי את חשיפת המקור.

הכותב הוא עו"ד, מומחה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה ויו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור