ההיי-טק הישראלי הטביע את חותמו בעולם ביותר מאספקט אחד. אבל מבחינה פרסונלית, הצמרת העולמית של עולם הטכנולוגיה נעדרת את נציגיו. הכי קרובים להיות כאלה, הם הישראלים לשעבר אלי הררי, המייסד ועד לאחרונה המנכ"ל של חברת השבבים סנדיסק; וצפרא כץ, נשיאת חברת אורקל. שי אגסי, ישראלי גם בהווה, היה קרוב לקצה הפירמידה הזו במסגרת ענקית התוכנה הגרמנית SAP, עד שעזב אותה כדי להגשים את חזון המכונית החשמלית.
ייתכן שדב פרוהמן הישראלי, ממייסדי אינטל העולמית, גם יכול היה להגיע עד לעמדת המנכ"ל, אבל לשם כך היה עליו להישאר בארה"ב. הוא בחר אחרת והקים בישראל סניף של החברה. הסניף הזה, כידוע, הפך עם השנים ל"מוח" של אינטל העולמית, זה שמפותח בו דרך קבע הדור הבא של מעבדי החברה.
פרוהמן, כפי שהוא מתאר בספרו "מנהיגות בדרך הקשה", שראה אור לפני שנתיים, מסביר שבתור מדיניות מנע מישראלים מוכשרים שצמחו תחתיו לתקוע יתד בארה"ב. הוא הבין את סוגיית בריחת המוחות וידע כי אם הטובים יעזבו, אולי הם עצמם ייהנו מכך, אבל הפעילות בחיפה תאבד את כוחה המיוחד וגם מדינת ישראל תיפגע מכך בהמשך.
פרוהמן אינו אוחז במושכות מזה כעשור ובהיעדרו גם המדיניות הזו התמוססה. מולי עדן, אחד המנהלים לשעבר של מרכז המו"פ בחיפה, הוא היום סמנכ"ל השיווק של אינטל. מנהל אחר בעבר של המרכז החיפני הזה, דדי פרלמוטר, הגיע אף רחוק יותר.
פרלמוטר מציל את חיפה
אם פרוהמן חשש מעתיד המרכז בחיפה, לפרלמוטר בן ה-56 היה דווקא חלק גדול בכך שזה מתקיים ודומיננטי גם היום. כמנהל המרכז, הוא הוביל תוכנית פיתוח נועזת לשינוי הדגשים הטכנולוגיים במעבדי החברה להתמקדות בהפחתת צריכת אנרגיה וריבוי ליבות עיבוד. תוכנית זו הפכה את המרכז בעיני הנהלת החברה העולמית ממועמד מוביל לספוג קיצוצים כואבים ואולי אף להיסגר, לראש ומוביל לחבורה.
היה זה ציון דרך בולט נוסף שעיצב את המרכז. וכך, אם עובדי החברה האמריקנים יכולים להרשות לעצמם לדבוק בגישה שמרנית, המרכז החיפני מייצג בדיוק את ההיפך. זו גם הסיבה שחרב הפיטורים, שמרחפת אחת לפרק זמן כמעט קבוע מעל עובדי אינטל, חולפת פעם אחר פעם מבלי כמעט לפגוע במקום זה.
הלב של מאלוני אומר דדי
את הדיווידנד ברמה האישית קיבל פרלמוטר כשעבר לנהל את חטיבת הניידים החשובה של אינטל. אבל גם כך הוא לא היה אמור להגיע עד קצה הפירמידה. למנכ"ל הנוכחי, פול אוטליני, היו שני יורשים אחרים מיועדים: פט גלסינגר, שהיה סגן נשיא בכיר ומנהל שותף של קבוצת המוצרים באינטל, ושון מאלוני, סגן נשיא למכירות ושיווק בחברה.
אלא שהמציאות פינתה את הדרך לפרלמוטר. תחילה היה זה גלסינגר, שהודיע לפני שנה על החלטתו לעזוב את החברה, בדרך לתפקיד נשיא ענקית האחסון EMC. עם עזיבתו, קיבל פרלמוטר סמכויות נוספות והתקדם עוד צעד לפסגת החברה, שנסחרת לפי שווי של כ-110 מיליארד דולר.
ועדיין, היה מועמד בכיר ממנו לרשת את תפקיד המנכ"ל - מאלוני, שעבד ישירות במשך מספר שנים תחת המייסד והמנכ"ל המיתולוגי של החברה, אנדרו גרוב, וכן צבר ניסיון בשווקים באירופה ובאסיה. התקף לב, ממנו סבל מאלוני במרץ השנה, טרף את הקלפים. אמנם לפי החברה, לאחר מספר חודשים היעדרות, הוא אמור לשוב לפעילות. אבל סימן שאלה גדול מרחף מעל האפשרות שיוכל במצבו הבריאותי החדש להיות יום אחד בתפקיד הכל-כך אינטנסיבי של מנכ"ל ענקית טכנולוגיה. במצב החדש בין רגע הפך פרלמוטר הישראלי למועמד מרכזי להיות מנכ"ל אינטל ביום מן הימים.
דם, יזע וצחוק
הדרך שעבר פרלמוטר, מתפקיד מהנדס מתחיל באינטל, לעמדת הזינוק שבה הוא נמצא היום לכבוש את כיסא מנכ"ל החברה, נראית במבט מהצד כמעט טבעית, שכן ההתקדמות שלו הייתה הדרגתית והקבילה להתפתחות החברה.
כאשר הצטרף לאינטל ב-1980, לאחר סיום לימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, הוא היה אחראי על פיתוח המעבדים המתמטיים של אינטל. בתחילת שנות ה-90 הוא הפך לאחראי על הובלת הרעיון הראשוני של מעבדי הפנטיום ולאחר-מכן ניהל חלק מקווי המוצרים שלהם.
בהמשך, התמנה למנהל מרכז הפיתוח של החברה בחיפה, משם הפך למנהל קבוצת הפלטפורמות הניידות - שבה עמד מאחורי מיני-מהפכה שעברה אינטל בטכנולוגיית ה-Centrino - ונכנס לתפקיד הנוכחי בתחילת 2005. תחילה לצד מאלוני, ובשנה וחצי האחרונות, כמנהל יחיד של הקבוצה.
זו דרך שלא כל מהנדס עובר בכמעט 30 שנה בחברה, ופרלמוטר לא רואה אותה בכלל כמשהו טבעי או שבא בקלות. "בשנות ה-80 לא חשבתי שזה יהיה כך", הוא סיפר בראיון ל"גלובס" לפני שנתיים. "לא חשבתי שאני אפילו אגיע קרוב לאיפה שאני היום, לא הייתי מצפה להיות בעמדת השפעה כל-כך בכירה. אם היית שואל אותי לפני 20 שנה אם זה מה שיהיה, הייתי צוחק. נכון שאם מסתכלים שלב-שלב, הכול היה די טבעי - בכל פעם עברתי קדימה לשלב הבא. אבל האמת היא שלא היו כאן קפיצות דרך. זה כלל הרבה דם, יזע ודמעות. אהיה שקרן אם אגיד שתכננתי את זה לפני הרבה שנים והתוכנית הצליחה. זה לא הלך ככה".
גם בהסתכלות קדימה, הוא טען כי האפשרות שינהל את החברה, בה הוא עובד כשלושה עשורים, אינה בראש מעייניו. הוא אמר אז כי "אני תמיד מנצל את המקסימום מכל ג'וב שאני עושה. אני לא יודע מה הלאה, וזה גם לא מדיר שינה מעיניי. יש מספר גדול של הזדמנויות בפניי בשנים הבאות ואם זה לא יהיה דבר אחר - אז זה יהיה דבר אחר".
התוכניות של אוטליני
גם אם רבים הסיכויים שיום אחד בחור מישראל ינהל את אינטל העולמית, בדרך לקיום תרחיש זה ניאלץ להמתין בסבלנות. למנכ"ל אוטליני בן ה-60 כנראה עוד אין תוכניות לפרוש. אמנם מקובל בחברות טכנולוגיה שמנכ"ל מכהן בתפקיד בערך 7 שנים ואז מעביר הלאה את השרביט. לא כך באינטל. ההערכות הן שבכוונתו של אוטליני, שנמצא בתפקיד מאז החליף את קרייג בארט במאי 2005, להישאר בו עוד מספר שנים.
מבחינתו, יש לו ולחברה עוד משימות להגשים יחד: להרחיב את הנוכחות של אינטל לשווקים חדשים, כמו טלפונים הניידים, ועם שילוב של הרבה תוכנה, מה ששונה מהקיים היום.
בחלק מהשינוי שבדרך, יחוש בסופו של דבר גם אחרון צרכני המחשבים. כך למשל, במעבר מהתמקדות בבנייית מעבד חזק ככל האפשר, למחשב שיכיל יישומים רבים שמועילים ויועילו לנו. יישומים אלו יכולים להיות למשל דמות "אווטארית" של המשוחח בסקייפ, שתזוז בהתאם לתנועתו.
כפי שזה נשמע, במימוש החזון הזה יש אלמנט נרחב של עתידנות - ניסיון לנחש ולצפות אילו יישומים יהיו החשובים בשימוש היומיומי שלנו ויתפסו מקום חשוב בפעילותנו על המחשב. באופן לא מפתיע, מי שמוביל את קידום החזון הזה, הוא אותו מרכז של החברה שחיפה, זה שתוכניתו הנועזת של פרלמוטר מפעם הצילה אותו.
יהיה זה מוגזם לומר שדרכו של פרלמוטר למשרת מנכ"ל החברה סלולה. מאלוני עשוי להחלים באופן טוב מהצפוי וגם פרלומטר עצמו יכול להחליט שאין בכוונתו לחכות שנים רבות כדי לרשת את אוטליני ולחפש אתגרים חדשים. ובכל-זאת, אם יימשך אותו מומנטום מעניין של התקדמות מבחינת פרלמוטר, ייתכן שבשנים הקרובות נראה ישראלי ראשון שחולש על חברה ששווה יותר מתקציבה השנתי של ממשלת ישראל.