עדה כרמי-מלמד: "כל העבודות שחורות באותה מידה"

גדול עלי "הגעתי לאדריכלות מלימודי ציור והאמנתי שבסופו של דבר אעסוק בעיצוב תפאורות. חשבתי שאדריכלות גדולה עלי. גדלתי בבית שהיו בו שני גברים אדריכלים שהמקצוע בא להם באופן טבעי והם היו מאד חזקים - ולי החוזק הזה לא היה. ממש פחדתי שלא אצליח. רמי אחי שכנע אותי ללמוד בלונדון, מתוך אמונה שאחרי שנה אשתחרר ואפתח לנושא. היינו 9 נשים בכיתה שלמדו בה 90 אדריכלים. אבא שלי, דב כרמי, מת בימים שסיימתי בהם את הבחינה האחרונה ובאתי מהר לעבוד עם רמי במשרד של שניהם שהתייתם מבעליו ומייסדו".

ניהול "כיום במשרד שלי יש עשרה עובדים והם כולם אדריכלים וכולם עושים הכול - שרטוט מודלים, תוכניות עבודה. אין לי שרטטים שיעשו את העבודות השחורות, כי אין כזה דבר עבודה שחורה - או אם תרצו: כל העבודות שחורות באותה מידה".

בן זוגו של האדריכל "פעם הקבלן הראשי היה בן הזוג שלנו. הקבלנים היו אנשי עבודה שצמחו מעבודת הבניין ונהפכו לקבלנים. אבא שלי עבר מבית לבית בתל אביב עם אותו קבלן שעבד עם אותם בעלי מלאכה במשך שנים. אבא שלי חי בתל אביב, תכנן בתל אביב ובנה בתל אביב - היום המרחק יכול להיות אוקיינוסים. השינוי בגודל הפרויקטים, בטכנולוגיות ובכוחות השוק, במרחק הפיזי בין מתכננים למבצעים, טרפו את הקלפים וכיום אנחנו עובדים מול התיאום-פיקוח ששכר הטרחה שלו גבוה משלנו. רק אדריכלים דון קישוטים יכולים לעבוד על פרטי בניין במחירים שמשלמים לנו וגם התיאום-פיקוח, בדרך כלל זה מהנדס בניין שמבין בניהול ושולט בהיבטים הפיננסים, נתון לחסדי היזמים. אנשי התיאום-פיקוח מחויבים כלפי היזם בדברים מאד קונקרטיים - עמידה בתקציב ובלוח זמנים, ואילו כלפי האדריכל מחויבותם מצפונית בלבד. היזם הוא בעל הבית, ובסקאלת המחירים הנתונה היום, המפקח צריך להיות אחד מל"ו צדיקים כדי לשמור על התוכנית האדריכלית המקורית. המפקחים מנצחים על המלאכה בשטח, ויש להודות שרק יחידי סגולה עושים את זה טוב, ולכן מעטים הבניינים בארץ שמבוצעים באיכות גבוהה. גם אם האדריכלים מצוינים והגישו תוכנית טובה ומפ ורטת, יש פער גדול מאוד בינה לבין רמת הביצוע בשטח".

מגדלי עזריאלי "הם המגדלים הכי טובים שהקימו. יש קצת בעיתיות באופן שבו הם מתחברים לקרקע, הפיתוח שם יצא קצת פחות טוב, אבל אם מביטים עליהם מרחוק הם נהדרים, הם האייקון של תל אביב ובצדק. הם מאופקים, הצורות שלהם ממוקדות והם טובים כקבוצה, אבל אם כל אחד מהם היה עומד בנפרד זה לא היה פחות מוצלח. יש ביניהם משחקי אור וצל שמשתנים בין שעות היממה ובין עונות השנה. צריך ללמוד מזה שצפיפות בין מגדלים זה לא בהכרח דבר רע, ושאיפוק עיצובי זה דבר מבורך".

הבניין כמצרך "ברוב המוחלט של המקרים, לא היזם הוא הלקוח הסופי של המבנה. מבחינתו, בניין הוא מצרך כמו כל מצרך אחר בשוק שעומד למכירה וצריך להיות זול בייצור כדי להיות רווחי כשהוא עובר לידי הלקוח ומתקבלת כנגדו התמורה. אני לא עובדת עם יזמים כיום. הייתי שמחה לעבוד בבנייה יזמית, אבל בתנאי שלא רק השורה התחתונה תקבע את הרמה המקצועית והביצועית בפרויקט. באירופה נתקלתי ביזמות נאורה, יש יזמים שמרימים שיכונים ובנייני משרדים שיש להם גאווה על האיכות האמנותית של המוצר שיוצא תחת ידיהם היזמיות".

שמלת בטון "בעבודתי כאדריכלית קמפוס באר שבע, ניסיתי לשמור ככל שיכולתי על העבודה המצוינת שעשה בו אברהם יסקי, שהיה האדריכל הראשון של האוניברסיטה. אחד המאפיינים של תוכניות יסקי הוא שמלת הבטון שהלביש בה את הקמפוס ומבניו כולם. הקפדתי על הבטון, אפשרתי לסטות ממנו רק בבניינים בעלי תפקודים מיוחדים כמו הסנאט והספרייה ובית הסטודנט. ממש עמדתי על המשמר וכך זכה הקמפוס בבאר שבע להיות היחיד מבין הקמפוסים של האוניברסיטאות בישראל שלא נראה כמו תערוכת חומרי בנייה. בקמפוסים בישראל לכול בניין בקמפוס יש שמלה אחרת, מחומרים וצורות אחרות. כל הקמפוסים בארץ, להוציא את גבעת רם, הם נשף שבו כול בניין יוצא החוצה עם האגו שלו ולא משוחח עם הבניינים שעל ידו".

בימ"ש עליון "כשזכינו בתחרות, אני חייתי בחו"ל כבר 17 שנים וכל משפחתי הייתה שם. בחוזה היה כתוב שאסור לנו - האדריכלים, אחי רם ואני - לעזוב את הארץ ליותר משלושה שבועות בשנה. למרות הסעיף הזה, שמבחינתי היה דרקוני, חתמנו כמו ילדים טובים. אז כל המשפחה שלי הייתה בחו"ל, ואני לא יכולת להיות איתם. גם לבניית בית המשפט היה תקציב מוגבל, והיה 'תיאום-פיקוח', אבל השופט העליון מאיר שמגר בתפקיד הלקוח היה כל כך מעורב, שאי אפשר היה לקבל שום החלטה בלעדיו וכשעשינו פשרות - ותמיד צריך לעשות פשרות - אנחנו, האדריכלים, השתתפנו בהחלטה איפה מתפשרים. לא תמיד היינו פרגמאטיים בהחלטות האלה, לא תמיד ויתרנו על היקר עבור הזול. לאדריכלות יש סיכוי רק כשהיא משתחררת מהפן הפרגמאטי".

אחי רמי "אנחנו שונים. רמי שופע, האדריכלות נוזלת לו מהשרוול - אין אצלו שום מרחק בין הראש לנייר, התכנון קולח ונשפך ממנו והיד מתרוצצת, בדיוק כמו שהלשון שלו קולחת ומתרוצצת בלי מחסומים. הוא חורש את הדף - ומתכנן כל בניין באותו עפרון, באותה צורה. אני משנה: לפעמים בעפרון כבד ולפעמים בעפרון דק, אני מחפשת שפה אישית בכול. רמי אומר שאצלי יש הרבה פרטים - ושהדברים שלובים זה בזה. אצלו יש אלמנטים פיסוליים, בבניינים שלו יש הד גם לדברים שנמצאים הרחק-הרחק מהם. אני אוהבת לעבור בין סדרי גודל, לא אכפת לתכנן אפילו דירה והוא עובד בקנה מידה גדול תמיד. הוא תופס את המקצוע כמשהו מקודש, מעולם לא קיבל כסף, לא דמי תיווך ולא שום דבר מהסוג הזה, שיש אדריכלים רבים שלוקחים. הוא ישר כסרגל ואמיתי לגמרי, וזה מזיק לו בצורה בלתי רגילה. זה מזכיר מאוד את אמא שלנו".

אבא ואמא "היד המתכננת של אבי דב יותר דומה ליד שלי. הוא היה איש גדול, רחב גרם כמו רמי, הייתה לו יד ענקית ועם כל הגודל הזה היה משהו מוזיקלי באופן שבו עבד, הייתה לו קלילות וחוש הומור מפורסם, שאף אחד משנינו לא ירש. ובכלל אלמלא אימא שלנו - שנינו בכלל לא היינו קיימים. עבודה היתה קודש הקודשים בעיניה והיא הטיחה בנו שאנו 'עצלנים'. כילדים, לעולם לא התבטלנו וגדלנו להיות אנשי עבודה".

שחקני קולנוע "אני עוסקת במקצוע ולא במה שמסביב לו. אני יודעת שבעולם יש ארכיטקטים שנהיו כמו כוכבי קולנוע - אני לא בחברותא הזו. אני לא הולכת לפתיחות ולא לקוקטיילים. אבא שלי, במובן הזה היה יותר קל תנועה - יותר חברותי ומתרועע".

מנהגי שולחן דומים "אבא בא לכאן עם חבורת המתכננים שהגיעה מאירופה, עם מנהגי השולחן המשותפים, עם החינוך על ברכי המודרניזם האירופי. הם חונכו דומה, חשבו דומה, עבדו ותכננו דומה. זו הסיבה שבשדרות רוטשילד, למרות המרווחים בין הבתים והחצרות המוזנחות, המהלך בהן מרגיש כמהלך ברחוב. אבי מיזג את המודרניזם עם קלאסיות אריסטוקרטית. חזיתות הבתים שקטות אבל משרות הוד, הכניסה אליהם עוברת דרך פרגולה ומלווה במעקות - יש רצף נוח שמוביל מהאור שבחוץ אל הפנים האפלולי של הבית - מהמימד הציבורי, אל הפרטי. גם במבני הציבור ההדורים הוא הצליח להישאר בתוך קנה מידה אנושי".

ד"ש מרומא "בטיול באיטליה נכנסתי לפנתיאון, והבטתי אל אלומת האור הנשפך מהגג, אנשים רבים עמדו שם בחלל, שותקים ופניהם לאור, זה נראה לי כמו תפילה המונית. ואני חשבתי לעצמי איזו גאונות מצד אחד, ומצד שני, חשבתי גם: 'לעזאזל, האם בכלל התקדמנו מימי רומא ועד היום? הנה המקדש הזה, ששינה את תפקידו כבר כמה פעמים, עדיין מפעים לב כל רואה ומרטיט נפש".

בנייני נצח "אבי היה קלאסיסיסט מודרני ואני סבורה שזה יקנה לבניינים שלו חיי נצח. מבנה שהוא רק מודרני או רק קלאסי לא יחזיק מעמד ויתיישן. אדריכלות במיטבה היא זו שעוברת מדור לדור, כלומר אותו מבנה שנשאר בצורתו שלו ורק השימוש בו משתנה. באירופה יש כנסיות שנהפכו לאולמות ריקוד. יש בניינים בני-בלי-גיל והם כל כך טובים שהם קולטים לתוכם את שינויי התקופה. בית הוועד הפועל יכול בקלות להפוך לבית מלון ולהמשיך ולהצדיק את קיומו, תוך ניצול הפונקציות המקוריות בו, לצרכים אחרים".

שמלות נוצצות "היום בונים משרדים מאד פונקציונאלי, זה תוצאה של היחס הפונקציונאלי לעובדים. מציבים מסדרונות ארוכים שבהם חדרים זה מול זה. אבל מה - מלבישים אותם בשמלות נוצצות כדי להפוך אותם לכאורה, למפוארים".

קוסמטיקאיות "אין פריחה אדריכלית בארץ. בעצם מאז הברוטאליים בשנות השישים, לא צמח בישראל ניב אדריכלי מקומי. בכל ארץ אירופית מתפתח סגנון אדריכלי שיש בו מימד אוניברסאלי ושאפשר ללמוד ממנו. פה לא. אנחנו ניזונים מכל מה שיש בחו"ל ולא מעכלים את זה כמו צריך, מעתיקים בלי הבחנה ופרופורציה. עם גל תנופת הבנייה, נולדו בארץ אינסוף ירחונים על 'אדריכלות' שעוסקים בחומרים חדשים - ניירות גלוס וצבעי 'וואש'. זה מגזינים לקוסמטיקה שהולכים יופי עם פריחת הקוסמטיקאיות המכונות בשם 'אדריכליות פנים'. בארץ יש מגזין אדריכלי ראוי לשמו אחד 'אדריכלות ישראלית', כל היתר זה ירחוני אופנה".

גבס וזכוכית "חוגגים כאן בלי מחשבה וטעם עם חומרים חדשים: גבס למשל - שהוא נוח וזול ויעיל ו'נראה אותו דבר כמו קיר רגיל'. שוכחים שאדריכלות היא לא רק כדי להסתכל ממרחק מבחוץ - היא גם כדי להישען, ולהתמהמה ולהיות. כמותו בלתי מחושב הוא פרץ השימוש בזכוכית - למישהו יש ספק שאקלים ישראלי לא יכול לחיות עם הרבה זכוכית? מי יחשוב על חיפוי שקוף באזור שבו קיץ ממושך ושעות אור רבות שהשמש קופחת? תמיד בסוף מחפים את הזכוכית בווילון או בתריס, או צורבים את הזגוגית שתהיה כהה ומה שמתקבל הוא מסך אטום שנראה כמו אבן גרניט, ושהאבן לידו נראית כמו קרטון. אי אפשר לתכנן כאן כמו שמתכננים בארצות קרות שבהן לזכוכית יש זכות קיום, סיבה ואפשרות. בארץ שלנו צריך להתחשב מאוד בכיווני השמש וקרינתה ואין שום סיבה שלמבנה יהיו ארבעה כיוונים שיכולים להתחמם ואולי לא צריך לבנות אותה חזית בצפון ובדרום".

בתים מופנמים "אחת האופנות הבעייתיות שרווחות היום בתכנון האדריכלי היא השקיפות. החזיתות שלי סגורות כי בישראל חיים באקלים שמבקש חלל מופנם. כל המזרח התיכון הוא כזה - מהקאסבות בתורכיה ועד לחצרות הפנימיות בבנייה האיטלקית והספרדית. ישראל לא שונה - התכנון צריך לייצר אקלים שאפשר לחיות בו - חשובים צל, ירק ומים ובשביל להגן על זה צריך חלל מופנם ולא מוחצן, קיר בטון שמחסה".

הקיר של 'לב העיר' "תכננתי שכונה, עיר בתוך עיר, ושאיננה, לשם שינוי, מגדל. יש שם אלמנטים טובים - הצד הדרומי שנפתח אל רחוב יבנה, הדירוג בין הדירות שנותן לכול דירה מבט על העצים מהחלון. ויש שם אלמנטים פחות טובים - הקיר הצפוני הנושק לרחוב בלפור שאינו מדבר עם סביבתו, וזה בהחלט לא לזכותו".

אור הגנוז "חומר הבניין החביב עלי ביותר הוא האור. הוא יכול להפוך טיח לקטיפה, לרכך את הבטון ולחזק את האבן. בכיוון מתאים הוא נותן לחלל שמחה ובכיוון אחר הוא יכול להשרות נוגות. לשמחתי אני יכולה להשתמש בו הרבה כי הוא חומר זמין, יש ממנו בארץ שלנו בחינם ובשפע".

עדה כרמי-מלמד

גיל: 74

מגורים: דירה בבניין מגורים במרכז תל אביב מראשית שנות ה-50, בבית הוריה שבו גדלה כנערה.

משרד: 'בית הסוכנות' ברחוב קפלן, תל אביב.

מספר מתכננים: 10 עובדים, כולם ארכיטקטים.

השכלה: לימודים ב-AA בלונדון, שנה אחרונה והשלמה לתואר בטכניון בחיפה; פרופסור לאדריכלות באוניברסיטת ייל.

פרויקטים בולטים: בית המשפט העליון, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, פרויקט לב העיר בתל אביב (בתמונה למעלה), מרכז ההנצחה ביד הנדיב בזכרון יעקב, אדריכלית קמפוס באר-שבע.

פרויקטים בבנייה: מכון שכטר ללימודי יהדות, קמפוס משוחזר ומחודש של מכון יד בן-צבי, תוכנית אב למפעלי חברת 'טבע' ברמת חובב, בהם בנייני מעבדות, בניין 'קופקסון', מרכז מבקרים ועוד, פרויקטים לצה"ל ובתים פרטיים ברמת-השרון, הרצליה פיתוח ושכונת ימין-משה בירושלים.

כלת פרס ישראל באדריכלות: שנת תשס"ז.

אב: האדריכל דב כרמי.

אח: האדריכל רם כרמי.