בלי משמורת, עם זכויות

תפיסה מוטעית בציבור מניחה כי להורה שהוגדר כמשמורן, כלומר ההורה שאצלו מתגורר הילד מרבית הזמן אחרי הגירושים, יש זכויות עודפות על פני ההורה שאינו משמורן, המתראה עם הילד במסגרת הסדרי ראייה.

הורים גרושים רבים אינם יודעים שהחוק הקובע כי גם אם הם אינם מוגדרים כמשמורנים, הם נותרים אפוטרופוסים על הילדים, ויש להם זכויות וחובות שוות לאלה של ההורה המשמורן - בכל הנוגע להחלטות על צורכי הילד ובכל הקשור לניהול חייו, לרבות היכן יתגורר, היכן ילמד, האם ולאיזה רופא יילך וכו'.

כאשר נדרשת הכרעה בנושא מהותי, אולי לא אם הילדה תלמד בחוג בלט או ריתמיקה, אך בהחלט בשאלה אם הילדה תלמד בבית-ספר דמוקרטי או ממלכתי - חובה על ההורה המשמורן לקבל את הסכמתו של ההורה השני, ובהיעדר הסכמה יש לפנות לבית המשפט או לגישור.

לא זאת בלבד שהורים רבים שאינם משמורנים אינם מודעים לזכויותיהם, אלא שבפועל גם הורים לא משמורנים, אשר כן מודעים לזכויותיהם, התקשו עד לאחרונה לממשם בפועל, מאחר שהמוסדות והרשויות התנהלו מול ההורה המשמורן בלבד. הורה שאינו משמורן מצא את עצמו ממודר מאינפורמציה הנוגעת לחינוך הילד ולבריאותו, אם ההורה המשמורן לא היה טורח לכתב אותו על כל פנייה אליו, ובוודאי שהדבר לא נעשה במקרים בהם היחסים בין ההורים הגרושים עוינים והתקשורת ביניהם מעורערת.

לפני כחצי שנה תוקן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כך שכל גוף המוסר מידע בכתב להורה בעניין הילד, וקיבל מההורה השני הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד - ימסור את המידע גם לאותו הורה.

בנוסף לתיקון החוק, משרד החינוך הוציא הנחיות בחוזר מנכ"ל, המורות לגורמים המחנכים שבמקרה של הורים גרושים יש להקפיד לקיים קשר עם שני ההורים גם יחד, וזאת גם אם ההורה המשמורן מתנגד לכך, ובאופן כללי עליהם ליידע גם את ההורה שאינו משמורן בכל עניין הנוגע לילד.

גם בקופות-החולים יצאו הנחיות חדשות, המורות להנפיק לילד להורים גרושים שני כרטיסים מגנטיים, כך שההורה שאינו משמורן לא יהיה תלוי בהורה המשמורן כשקיים צורך לקחת את הילד לטיפול, או אף לצורך קבלת מידע על מצבו הבריאותי של הילד.

על אף שמדובר בהתקדמות משמעותית מבחינת ההכרה הציבורית בזכויותיו של ההורה שאינו משמורן, עדיין נדרשת מההורה שאינו משמורן ביורוקרטיה רבה, שכן בהיעדר שיתוף-פעולה מצד ההורה האחר, עליו להקפיד לברר בכל עת לאילו גופים רשם ההורה השני את הילד, ולפנות לכל אחד מהם בכתב בנפרד כדי לרשום את כתובתו, ולדרוש קבלת העתק המסמכים לידיו.

לפיכך, בשבוע שעבר הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק נוספת בעניין זה, לפיה תועבר האחריות על יידוע הכתובת הנוספת מההורה הלא משמורן להורה אשר רשם את הילד למוסד או גוף כלשהוא, ועליו תוטל החובה לרשום גם את כתובתו של ההורה השני.

כמו כן תשונה ברירת המחדל של הרשויות, ובמקום לקבל את עצמן ליידע גם את ההורה השני אם הודיע על כך במפורש, יהיה עליהן ליידע את ההורה השני בכל מקרה, למעט אם הודיע במפורש כי אינו מעוניין להיות מיודע. תיקון חשוב נוסף הוא רישום שתי כתובות ההורים ככתובתו של הילד במרשם האוכלוסין.

להצעת החוק בנוסחה הנוכחי יש שתי מגבלות בעייתיות. האחת היא שההצעה מגבילה את עצמה להורים גרושים, בעוד שהורים רבים חיים כפרודים בכתובות שונות במשך מספר שנים לא מבוטל, במהלכם מתנהלים ההליכים המשפטיים.

דווקא בשנים אלה של מאבק משפטי, התקשורת בין ההורים עלולה להיות לקויה ביותר, וההורה שאין בידיו את המשמורת הזמנית עדיין יכול למצוא עצמו מבודד וממדור ממידע אודות הילד.

כמו כן, כדי להפוך את הצעת החוק לישימה - עליה לקבוע דרכי אכיפה ולומר מה יקרה אם ההורה המשמורן יתעלם מחובתו להוסיף את כתובתו של ההורה השני בעת הרישום, כפי שצפוי שיקרה בלא מעט מתיקי הגירושים.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה.