"לגלם את הרע זה מהנה, אין מה לעשות, במיוחד כאשר אותו אדם עושה דברים איומים אבל משוכנע בצדקת דרכו", מתאר השחקן גיל פרנק את דמותו של יאיר בן כנען, קצין קרבי ההופך לשר בכיר תוך שהוא רומס בדרכו אל הפסגה את הקרובים לו ביותר בשם האידיאל הציוני במחזה החדש "האריסטוקרטים" המועלה בתיאטרון הקאמרי.
המחזה, פרי עטה של עדנה מזי"א בבימויו של עמרי ניצן, ממשיך את הקו הרעיוני של עבודותיה הקודמות בהן "המורדים" ו"היה או לא היה". חזרה אל ראשית ימי המדינה כמראה לשגיאות העבר והכתם הבל ימחה אותן הן מטילות על ההווה.
"האריסטוקרטים" היא דרמה דמיונית, אך כמה מגיבוריה נוצרו בהשראת אנשים אמיתיים כמו דמותו של רודי (יחזקאל לזרוב), אחיו ההומוסקסואל המוחצן של יאיר, המנסה לנהל חנות פרוות בלב תל-אביב שטופת השמש ומסתבך בחובות כבדים. דמות שנוצרה בהשראת הפרוון סטפן בראון. יאיר בן כנען, לעומתו, הוא מאין אסופת דימויים וקווי אופי של רוב הקצונה הבכירה בצה"ל בראשית שנות ה-50.
"לא חשבתי על דמות ספציפית", טוען פרנק, "הגבר-גבר הזה מוטבע עמוק בהוויה הישראלית, לעיתים עד כדי גיחוך. כולם מכירים את מיתוס איש הצבא הקשוח הממעט בהפגנת חיבה. אני יליד '63. כשהייתי בן ארבע פרצה מלחמת ששת הימים, ואני עדיין זוכר את הילת הקדושה סביב כל לובש מדים בשנים אחרי אותה מלחמה. לקצונה הבכירה של צה"ל מותר היה לעשות הכול. הם היו המדינה והמדינה הייתה הם".
"עבדתי בעבר ארבע פעמים עם עדנה כבמאי", מוסיף הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי עמרי ניצן, שהיה גם הדרמטורג של "האריסטוקרטים" במשך יותר משנתיים לפני הכניסה לחדר החזרות, "יש במשרד שלי תיקייה כבדה עם 24 גרסאות של המחזה, שאותן שכתבנו שוב ושוב עד שהגענו למוצר המוגמר. עדיין, החזון הוא שלה ואני רק המתרגם לבמה".
סוף טרגי בלתי נמנע
"האריסטוקרטים" הוא, מעל הכול, דרמה על משפחה המתפוררת בלחץ אירועים גדולים ממנה. העלילה מתחילה בשנות ה-50, עם פרישתו של יאיר בן כנען משירות קבע וכניסתו לפוליטיקה בעידודה של אשתו השאפתנית הגר (לימור גולדשטיין) תוך התעלמות מוחלטת מצרכיהם של ילדיו עוז ודבורה (עידו רוזנברג ודינה סנדרסון) ובעיקר אחיו ההומוסקסואל רודי, בו הוא מסכים לתמוך כלכלית בתנאי שיישא לאישה ניצולת שואה שברירית בשם ורה (הלנה ירלובה בתפקיד נפלא) ויתכחש לנטיותיו המיניות.
שרשרת הטרגדיות נמשכת 20 שנה אחרי, כאשר יאיר הופך לשר רב השפעה אך האידיאלים שלמענם הקריב את חייו מתגלים כקליפות ריקות מתוכן. בתו נאשמת בהשתייכות למחתרת שמאלנית קיצונית המשתפת פעולה עם האויב, בנו עוזב את הארץ לטובת קריירת מחול וזוגיות עם רופא אמריקני, וגורלו האפל של רודי ממשיך לרחף מעליו עד סופו הטרגי הבלתי-נמנע.
"אם יש רגע חסד שבו לב הקהל יוצא אל יאיר זה בונוס, אבל לא חלק מהעסקה", מבהיר גיל פרנק, "לי, אישית, יש הרבה פחות רחמים על האיש הזה שלמרות המציאות הזועקת בפניו מסרב להכיר בטעויות שעשה. הגר, אשתו, מתפכחת בשלב מסוים. יאיר לא מגיע להארה כזו, גם אם חווה ריכוך בסיום המחזה".
- אין פרשנות ברורה לשורשי הניכור בין האחים יאיר ורודי. האם מדובר רק בנתק אידיאולוגי בין אח הבוחר להמציא עצמו מחדש כישראלי שורשי ואח הדבק בדקדנטיות האירופאית, או שיש אלמנט אישי יותר הנסתר מעיני הצופים?
"באחת הגרסאות המוקדמות של המחזה, שאיתן התחלנו לעבוד בחדר החזרות, נרמז שגם ליאיר יש נטיות הומוסקסואליות שהוא מדחיק. זה כיוון שהיה מעניק פרשנות שונה לגמרי למתח בין שני האחים, אבל בחרנו בסופו של דבר לא לעשות בו שימוש. יאיר הוא לא הומופוב, כי גם אם רודי היה סתם בטלן המשתזף בים כל היום, היחסים ביניהם היו זהים. רודי חושב ופועל למען עצמו, בעוד יאיר מאמין בהקרבת הפרט לטובת המדינה והמפעל הציוני. אין דרך לגשר על ראיית עולם כל-כך מנוגדת".
ניצן: "אנשים כמו יאיר רואים באינדיבידואל סוג של איום. ראיית עולם שאכן הובילה את החברה הישראלית בשנות ה-50. לא היה כזה דבר: 'קודם אני'. טובת המדינה הייתה מעל הכול. אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שיאיר לא הומופוב. הנתון הזה בחייו של רודי רק מקצין את עובדת היותו דמות מנוגדת לכל מה שיאיר מאמין בו. האמונה שגאולת העם היהודי מחייבת הכחדה של היהודי הגלותי שנתפס ככנוע, חלש, רגיש ובמידה מסוימת נשי. יאיר באמת מאמין שהמשבר הכלכלי שאליו נקלע רודי יאפשר לו ללחוץ אותו לקיר ולהכריח אותו לשנות את דרכיו. להתאים את עצמו לדרך חיים שבעיניו היא 'נכונה'".
- עדיין, את מדינת ישראל הקימו אנשים אובססיביים שהאמינו בחזון גדול מחייהם האישיים וכן, לרובם היו משפחות ששלמו מחיר אישי כבד, אבל איפה היינו כיום בלעדיהם? האם "האריסטוקרטים" לא שופט אותם בחומרת יתר?
"המחזה לא שופט אף אחד. הוא מספר סיפור ומותיר בידי הקהל את הבחירה. בעיניי זה המפתח לתיאטרון מרתק. לתת לצופים חומר למחשבה שילווה אותם הרבה אחרי שיעזבו את האולם".
פרנק: "הבעיה היא שאותם אנשים לא ידעו מתי לעצור ולומר: 'עשינו את שלנו ועכשיו נעשה לביתינו'. האנרגיות הפראיות שלהם, שהפכו אותם למקימים יעילים כל-כך של מדינת ישראל, הפכו הרסניות כאשר המדינה הייתה קיימת והיה צריך לעבור לתפעולה השוטף. כמו האנרגיות שיש בך כנער צעיר, שיכולות להרוס אותך אם אתה מתעקש לקחת אותן לחייך כאיש בוגר עם משפחה. חייבים לזהות את המעבר הזה ולהשתנות בהתאם, ובשלב זה אותם גנרלים ועסקנים נכשלו כי הפכו לשיכורי כוח וסירבו לשחרר אותו לטובת מסגרת משפחתית שממילא כבר לא היה להם מושג איך מתפקדים בה".