"יש לוינשטיין המון כבוד לגלנט, שנתן את חייו למדינה"

ההכרעה שהובילה לביטול מינוי גלנט היתה קשה לו ■ הוא דרש שדיוני העונש לקצב לא יהפכו ל"בזאר טורקי" ■ הוא לא הסכים למאסר בפועל להנגבי ■ סיכום שנתו הראשונה של היועמ"ש

לפני כמה שבועות זכו נועם ויובל, זוג תאומים שנולדו בארצות-הברית, לביקור מיוחד; היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, סבא יהודה מבחינתם, הגיע מישראל לפגוש את הנכדים הטריים. פגישה משפחתית מרגשת אך גם שגרתית? אם מביאים בחשבון איך נראתה השנה הראשונה של וינשטיין בתפקיד, שנה שהסתיימה לפני כחודש, נראה שההגדרה "שגרתי" לא תתאים כמעט לשום דבר שקשור אליו.

בשנה הזאת הפך סנגור הצמרת, שהיה ליועץ משפטי, לאחד הצמתים החשובים בישראל לקבלת החלטות, במקרים לא מעטים אפילו החשובה שבהם. מוגזם? הנה רשימה חלקית של החלטות שקיבל או שיקבל בקרוב: מינוייהם של הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט והמפכ"ל המיועד דנינו, ההחלטה בדבר הערעור של הח"כ לשעבר צחי הנגבי, ההחלטה ביחס להגשת כתב אישום נגד שר החוץ ליברמן, השלבים הבאים בתיק משה קצב וההחלטה לבדוק את הקשר בין השופט העליון יורם דנציגר לראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני. וזאת, יש להזכיר, רשימה חלקית שאינה כוללת את העבודה השוטפת ומשברים כמו שביתת הפרקליטים, אפליית הבנות הספרדיות בעמנואל, מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים, ועוד ועוד.

יהודה וינשטיין / צילום: יוסי זליגר
 יהודה וינשטיין / צילום: יוסי זליגר

מטבע הדברים, ההודעה של וינשטיין לבג"ץ, ביום שלישי בערב, שהובילה כמעט מיידית לביטול המינוי של גלנט יצרה את רוב הכותרות. ההחלטה הזאת לא הייתה קלה לוינשטיין, והתקבלה דווקא אחרי תקופה שבה נטה "לאשר" את המינוי ולהגן עליו בבג"ץ. באותה תקופה, מסבירים מקורביו, הוא לא ראה חומר שהצביע על חוסר יושר של גלנט אלא על "דברים לא תקינים פה ושם".

למה הכוונה? בדיונים פנימיים אמר וינשטיין שגלנט לא הגיע לאן שהגיע בגלל שמישהו "עשה לו טובה". אנשים רציניים, הוא הוסיף, החליטו שהוא ראוי לעמוד בראש הצבא, ולא אנחנו המשפטנים נבוא ונזרוק אותו החוצה כי התנהלות כזו או אחרת שלו לא נראית לנו. באותו דיון הייתה לוינשטיין השוואה מעניינת למקרה גלנט - פרשת התא"ל המודח משה צ'יקו תמיר. כל חטאו של תמיר, אמר וינשטיין בדיון, הסתכם בכך שנתן לבנו לנהוג. טעה, הוסיף היועץ המשפטי, והרבה אנשים טועים. בשל הטעות הזאת, לתחושתו, לא היה צורך להדיחו מהצבא. לעומת זאת, לאחר ששיקר כשניסה לטייח את המקרה, הוא אינו יכול יותר לשמש כדוגמה מוסרית כנדרש מקצין בכיר.

מה קרה ששינה את דעתו של היועץ בעניין גלנט? דוח מבקר המדינה התייחס לשני מקרים שבהם הוא "לא דיבר אמת". "הוא תיאר לעצמו שהמבקר יפרסם", אומרים בסביבתו של וינשטיין בהתייחסם לדוח. "אבל בסופו של דבר, מי שמחליט זה היועץ המשפטי לממשלה".

הווילה של יואב גלנט במושב עמיקם / צלם: אריאל ירוזלימסקי טל כהן הארץ
 הווילה של יואב גלנט במושב עמיקם / צלם: אריאל ירוזלימסקי טל כהן הארץ

ההחלטה הייתה קשה לוינשטיין. "יש לו המון המון כבוד לאדם כמו גלנט, שנתן את חייו למען מדינת ישראל", אומר גורם בסביבתו. "מבחינתו, צריכות להיות נסיבות מאוד כבדות משקל לפני שאתה מחליט שאדם כזה לא ראוי לשמש בתפקיד שאליו כיוון כל חייו. זו גם הסיבה לכך שהוא רצה למצות את התהליך, ורצה לשמוע את גלנט, לפני שהוא מקבל החלטה כל-כך משמעותית.

"לו היה מדובר רק בחריגות הבנייה שגלנט ביצע, הוא עדיין היה מגן על המינוי. ברגע שזה חרג למחוזות של אי-אמירת אמת והצהרות לא נכונות הוא לא יכול. הוא השתכנע שהמקרה של גלנט הוא הרבה מעבר לגבול הדק, מעבר לאותו איזון שהחברה יכולה לספוג. הוא קיבל את ההחלטה בחרדת קודש. לקחת מאדם תפקיד כזה, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מערכתית, זה לא דבר פשוט".

פרשת גלנט ממחישה היטב את תפיסת עולמו של וינשטיין; כל עוד מדובר במה שהוא מגדיר כ"טעויות", אין לפסול אדם לתפקיד ואין למהר למצות עמו את הדין. החיים הם הרבה יותר משחור ולבן, משתמשים מקורביו בקלישאה כדי לנמק. כלפי חוסר יושר, לעומת זאת, אין לו סבלנות.

האם זאת התפיסה שנכון שתהיה ליועץ המשפטי לממשלה? האם לא מתעורר חשש לסלחנות יתר כלפי אותן "טעויות" כהגדרתו, ובמיוחד במקרים בעלי חשיבות הרתעתית מובהקת? תלוי כמובן את מי שואלים, אך אין ספק שפרשת גלנט, וכן הסערה שצפויה להתעורר סביב ההחלטה שתתקבל בתיק ליברמן, ותהיה אשר תהיה, ישפיעו על הפרקליטות בשנים הבאות; האם תמשיך בנטייתה שלפיה בית המשפט הוא המקום להכרעות מסוג זה, או שמא תהפוך לסלחנית יותר?

"אני מרגיש", מנסה פרקליט בכיר בפרקליטות לענות, "שהתפיסות שלו מתחילות לחלחל. אם שואלים היום פרקליטים, רואים שהעמדות שלהם הן לא שחור-לבן. פתאום מבינים שהדברים הם קצת יותר מורכבים, ושיש קצת יותר משני צבעים. פתאום מסכימים שלא כל הפרה הופכת אדם לפושע. אם אדם בעברו עישן ג'וינט, זה הופך אותו לנרקומן? האם בגלל זה צריך לפסול את המינוי שלו לתפקיד בכיר?".

על הרקע הזה מעניין למצוא כי בקהילה המשפטית התחושה הרווחת היא דווקא שוינשטיין, למרות ההחלטות כבדות המשקל שקיבל, אינו מורגש במיוחד. "כמעט שלא שומעים אותו", קובל סנגור מנוסה. "לא מרגישים אותו במיוחד", אומר אחר.

מקורביו של וינשטיין אומרים שהם מודעים לכך, אך דוחים את הביקורת. "שינויים לא מתרחשים בן לילה. הפרקליטות זה מקום מאוד מורכב לביצוע שינויים, ועדיין בסופו של דבר יראו אותם".

יהודה הוא מסוג האנשים שאת השפעתם הטובה אולי לא יראו בטווח הקרוב, אבל אני משוכנע שבבוא היום כשנשקיף אחורה נבין את משקלו", אומר יגאל גלאי, לשעבר עורך "פנאי פלוס" וחבר של וינשטיין. "יש בו אמת כל-כך עמוקה, כל-כך מוטבעת, שבסופו של דבר היא תבוא לידי ביטוי. 'מים שקטים חודרים עמוק' זה ביטוי שמייצג אותו היטב".

אוכל חומוס בידיים

וינשטיין נולד לפני 67 שנים בשכונת פלורנטין בתל-אביב, להורים יוצאי פולין, אם עקרת בית ואב נגר-אומן וכנר. וינשטיין הצעיר למד ואהב נגינה, ובמקביל בחר לעצמו עוד תחביב, שונה בתכלית - אגרוף. הוריו, סיפר בעבר, היו מזדעזעים כשהיה מגיע הביתה מכוסה בחבורות. האגרוף, אגב, נשאר גם כיום אחד מתחביביו, ובין היתר הוא אף מימן חוג אגרוף לכמה ילדים ממשפחות מצוקה. "זו אחת החולשות שלו", מעיד חבר, "מתאגרפים צעירים משכונות עוני". בנסיעותיו לארצות-הברית אחד הבילויים המועדפים עליו הם קרבות בין מתאגרפים פורטוריקנים, היספנים ומקסיקנים.

בצבא שירת כקצין בצנחנים, ובמקביל למד משפטים. בשנים הללו התרחשו מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, ווינשטין נעדר לא מעט מהאוניברסיטה. את החוסרים היה משלים מהמחברות של מרים נאור, כיום שופטת בית המשפט העליון.

עם תום הלימודים התקבל לפרקליטות מחוז מרכז (פלילי). הקולגות שלו היו שופטת העליון עדנה ארבל והשופטת המנוחה שרה סירוטה ז"ל. עוד קולגה היה עו"ד אמנון אברמוביץ', כיום פרשן ערוץ 2, שעמו נוצרו לוינשטיין יחסי חברות הנשמרים עד היום. חברים קרובים אחרים של וינשטיין הם יועץ התקשורת אלי קמיר, השופטת הילה גרסטלר ויו"ר חברת החשמל יפתח רון טל.

בסוף שנות ה-70 פרש וינשטיין מהפרקליטות והקים משרד פרטי שהצליח למשוך אליו את בכירי הפוליטיקאים של ישראל. בין היתר הוא ייצג את עזר ויצמן, אריה דרעי, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, יוסי ביילין ואחרים. למרות חוג הלקוחות הנוצץ וינשטיין לא היה מוכר במיוחד לציבור. "אם היית שואלת אנשים מי זה וינשטיין, לפני שמונה ליועץ המשפטי לממשלה", אומר אחד מחבריו, "היית נדהמת כמה הוא לא מוכר מחוץ למיליה המשפטי".

חבריו מסבירים שאירועי ה"לראות ולהיראות" רק גורמים לו מבוכה. "הוא לא איש של קוקטיילים", אומר חבר. "הוא מרגיש מאוד נבוך שם. הוא מהסוג של אלה שאוכלים חומוס בידיים. אם יושבים עם חברים ומצטרף מישהו, הוא מאוד נסגר. הוא איש של חברויות מהסוג של פעם, יעשה הכול בשביל חברים. הוא יגן עליהם בחירוף נפש, ואם הם צריכים משהו יהפוך את העולם בשבילם".

וינשטיין, מסכימים חבריו, הרוויח סכומים ניכרים כסניגור אך נותר אדם צנוע גם אם הוא אוהב את החיים הטובים. מה קרה לחיים הטובים הללו בשנה האחרונה? "הוא הפך למכונת עבודה", אומר גורם בפרקליטות. "זה אדם שחי כמו שצריך, והיום הוא עובד מבוקר עד לילה. הוא משלם מחיר כבד על הג'וב הזה".

"על אף שהוא הפסיד הרבה כסף מהמינוי", אומר אחד מחבריו, "הוא נהנה בכל שנייה בתפקיד. זו מערכת לחצים אדירה. אם קודם הוא היה עובד על תיק-שניים... פה במהלך יום אחד אתה יכול לקבל עשר החלטות, וכל אחת היא הרת גורל".

תיק ליברמן: ייגמר בקרוב?

סמוך למינויו של וינשטיין ליועץ משפטי עסקה הפרקליטות באופן אינטנסיבי הן בתיקי אולמרט והן בתוצרי הלוואי של פרשת רמון, ובעיקר בדוח מבקר המדינה שהתייחס לפרקליטות. בשני העניינים וינשטיין היה מנוע מלטפל, שכן במשך השנים ייעץ גם לאולמרט וגם לרמון.

אביגדור ליברמן / צלם: רויטרס
 אביגדור ליברמן / צלם: רויטרס

דווקא על הרקע הזה יצר מינויו ציפייה גדולה בקרב עורכי דין פליליים שרווחת ביניהם הטענה כי השימוש בהליכים פליליים בשנים האחרונות הפך לנרחב מדי, טענה שעלתה, בצדק או שלא, בין היתר סביב כתב האישום שבו הורשע חיים רמון.

וינשטיין, שגם הוא חשב שהפרקליטות "טהרנית מדי", ראה בשינוי חלק מתפקידו. בלי קשר הוא מייחס חשיבות רבה גם לקיצור משך ההליכים הפליליים - מהחקירה ועד תום המשפט. ועל רקע זה מעניינת במיוחד התנהלותו סביב אחד התיקים המתמשכים ביותר בתולדות ישראל - תיק ליברמן.

אחרי שנים של חקירות ושל דיונים, אומרים מקורביו של וינשטיין, הוא החליט "לקחת את העניינים בידיים". תחילה ניסה לקבל מהגורמים המתאימים בפרקליטות לוחות זמנים ברורים, אך ללא הצלחה. בעקבות זאת התכנסו בשבוע שעבר אנשי הפרקליטות לכמה ימים מרוכזים של דיונים לקראת ההכרעה הצפויה להתקבל בסוף החודש.

בנוסף, הוא מינה פרקליט שיאתר את ה"חורים" בתיק: יוסי קורצברג, המתמחה בתיקים של ארגוני פשיעה. בראיון יחיד שנתן וינשטיין לביטאון לשכת עורכי הדין, סיפר כי הוא נהג לעשות זאת גם כשהיה בעל משרד פרטי. "הייתי ממנה פרקליט מבין אנשי משרדי", סיפר, "ומודיע לו: 'אתה תהיה התובע. אתה תשב על התיק הזה ותבחן אותו בעיניו של תובע'". "האמת היא", אומר עורך דין בפרקליטות, "שאני לא מבין איך לא עשו את זה עד עכשיו".

לדברי גורמים שמכירים את התיק מקרוב, מהחומר שראה עד כה התרשם וינשטיין שאין מספיק "בשר" כדי להגיש כתב אישום בפרשת השוחד, אולם יש לסייג זאת ולהדגיש כי ההחלטה תתקבל רק בסוף ההליך. בנוסף יש לציין כי נגד ליברמן חשדות נוספים וביניהם הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים.

אם יחליט וינשטיין שלא להגיש כתב אישום, או לחלופין להגיש כתב אישום רק בחלק מהסעיפים, צפויה רעידת אדמה בפרקליטות. למרות זאת, מעריכים גורמים בפרקליטות, במידת הצורך הוא לא יהסס לסגור את התיק בשל התנגדותו ל"כדרור" תיקים לבית המשפט במקרים גבוליים. "אם יש תיק גבולי", הוא אמר בדיונים פנימיים לפרקליטים, "קחו אחריות. אל תגלגלו את האחריות לחצרו של מישהו".

האם במקרה של שר לא מחייב האינטרס הציבורי הבאת הפרטים לשיקולו של בית המשפט על כל המשתמע מכך? באחת הישיבות בפרקליטות אמר וינשטיין כי אפשר לשקול את האינטרס הציבורי בכמה דרכים. לדעתו, תפקידו של התובע הוא לראות את האינטרס הציבורי במובן הרחב, המביא בחשבון גם את האינטרסים של החשוד/הנאשם. לדבריו, במצב שכזה יש לשקול את הנסיבות המקילות.

תיק הנגבי: התנגד למאסר בפועל

תפיסת העולם הזאת באה לידי ביטוי בתיק של צחי הנגבי. השר והח"כ לשעבר, נזכיר, הועמד לדין על רקע מינויים פוליטיים שביצע במשרד לאיכות הסביבה. התיק נגרר במשך שנים, ולאחרונה זוכה הנגבי מהעבירות שהיו קשורות לעצם ביצוע המינויים (מרמה, הפרת אמונים ושוחד בחירות), אך הורשע בעדות שקר שנתן במסגרת חקירת התיק.

צחי הנגבי / צלם: אייל גפן
 צחי הנגבי / צלם: אייל גפן

וינשטיין החליט להגיש ערעור על הזיכוי. מקורביו מסבירים כי התלבט בנושא, אך כיוון שהערעור היה עקרוני בלבד - רק על טענת ההגנה מן הצדק - הסכים להגישו.

סביב סוגיית עונשו של הנגבי, לעומת זאת, התנהל ויכוח מר. הפרקליטים בתיק, עורכי הדין ארז פדן ונעמה סולטניק סברו שיש מקום לדרוש עונש מאסר בפועל להנגבי. לדעה זו הצטרפו גם פרקליט מחוז ירושלים אלי אברבנאל ופרקליט המדינה משה לדור. וינשטיין סירב לשמוע, והתעקש שאין מקום לדרוש יותר ממאסר על תנאי. "די", הוא אמר לפרקליטים, "באנו על סיפוקנו", והתכוון לכך שהנגבי שילם מחיר - במשך שנים היה מנוע מלמלא תפקיד שר, התפטר מהכנסת וכולי - וכי ההרתעה הושגה.

הפרקליטים התעקשו, וביקשו דיון נוסף בנימוק שבמקרים של שחיתות שלטונית יש להעביר מסר חד וברור, וזה יושג באמצעות מאסר בפועל. וינשטיין סירב להשתכנע.

ואז פרצה השביתה בפרקליטות. הפרקליטים בתיק, שהיו מנועים מלהגיש את הערעור בעצמם, ביקשו ולחצו שוינשטיין ולדור יגישו את הערעור. לדור תמך, וינשטיין סירב. תיק הנגבי, הוא אמר, אינו שונה מכל תיק אחר, ואינו חשוב יותר מתיק של פדופיל או של רוצח. אם בתיקים האחרים לא ערערנו, גם כאן לא נגיש.

האם זהו אותו אינטרס ציבורי רחב שעליו נוהג וינשטיין לדבר? מקורביו מנסים להסביר כי אילו היה מחריג את תיק הנגבי וחותם על הערעור בעצמו, הוא היה זוכה לקיתונות של ביקורת על כך שיצא מגדרו דווקא בתיק הזה. "הוא רצה", מסבירים מקורביו, "שההתנהלות בתיק הנגבי תהיה כמו בכל תיק אחר - לא לקולא ולא לחומרה".

עם תום השביתה הגישה הפרקליטות בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד לא אהבה, בלשון המעטה, את הבקשה. "אם היה כל-כך חשוב להגיש את הערעור", כתבה, "יכלו פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לעשות זאת בעצמם".

"היועץ המשפטי קיבל אתמול סטירת לחי וציון רע על חוסר במקצועיות ועל רפיסות", הוסיף לאחר מכן הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות" בעז אוקון. "אם היועץ חשב שהערעור הוא מהלך נחוץ וחשוב בגלל אינטרס ציבורי מובהק, היה עליו לכתוב את הערעור בעצמו... אם הוא לא האמין בערעור, למה הגיש אותו?".

אז מה באמת קרה שם? ההערכה המקובלת בפרקליטות היא שעל אף שוינשטיין לא האמין בערעור הוא הסכים להגיש אותו כדי לא לפתוח חזית עם אנשי הפרקליטות. השביתה שיחקה לידיו, ולכן למרות הביקורת שספג בסופו של דבר לא הוגש ערעור ולהנגבי הייתה יותר מסיבה טובה לשלוח לוינשטיין פרחים.

ואפרופו עונש: באחד התיקים הדרמטיים ביותר שניהלה הפרקליטות, תיק קצב, וינשטיין ימלא תפקיד רק בשלב האחרון - העונש. בעניין הזה, מספרים גורמים במשרדו, בישיבה שנערכה אצלו בנושא הוא הבהיר שהפרקליטות לא תתנהג כמו ב"בזאר טורקי" ולא תדרוש עונש כבד במיוחד רק מתוך מחשבה שהסנגוריה תבקש עונש קל ככל הניתן ושבית המשפט יחליט על משהו באמצע. "הוא הבהיר", מספר הגורם, "שהפרקליטות תבקש עונש בהתאם לפסיקה, תוך הבאה בחשבון של כל השיקולים והאיזונים - לחומרה, כמו גם לקולא, לרבות העובדה שקצב שילם מחיר ציבורי".

לא לקשקש על מלחמה בפשע

הפרקליטים שטוענים כי קולו של וינשטיין לא נשמע מביאים כדוגמאות נושאים שהם מבחינתם ב"נפשה של הדמוקרטיה". מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים, למשל, ההפגנות נגד הפליטים בתל-אביב ופרשת הבנות הספרדיות מעמנואל. "יש המון עניינים בעייתיים כל הזמן", אומר עורך דין מוכר, "והיועץ המשפטי צריך להיות מצפן. צריך לשמוע אותו יותר".

"בהקשר הזה הוא די מאכזב", מצטרף פרקליט אחר. "התחושה היא שהוא לא קיים, וזה חבל. הייתה הרבה ציפייה ממנו".

"אני שומע את האכזבה המסוימת הזו", מודה מקורב לווינשטיין. "אבל מה הם רוצים - שהוא ילך ויצהיר הצהרות שאחר כך יהיה כבול אליהן? כשהיה העניין עם הרבנים הוא עשה בדיוק מה שצריך לעשות: העביר את הדברים לטיפול של המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן. אני דווקא חושב שזה שהוא לא מתבטא זה לזכותו. יועץ משפטי הוא לא פוליטיקאי". בפרשת הרבנים, מוסיף המקורב, באופן חריג ואחרי שהתלבט, וינשטיין דווקא כן הביע עמדה עקרונית, אבל באופן מינורי. "אז מה קרה? הלכו ותקפו אותו על זה שהוא כביכול לא הביע עמדה. ובכלל: הוא לא צריך להיבחן בדיבורים, אלא בעשייה שלו, ועשייה יש, ואפילו נרחבת".

בפרשת הבנות הספרדיות בעמנואל, למשל, מדגישים מקורביו, ניצב וינשטיין איתן נגד שרים שיזמו פתרונות שונים ומשונים, ומנע כל מיני הסדרים שחרגו מההחלטה של בית המשפט. בסופו של דבר הוא גם הביא להסדר התואם את ההחלטה.

"יהודה", אומר ידיד ותיק, "לא חושב שהוא צריך להיות בכל יומיים בתקשורת, כמו מבקר המדינה, למשל. להיות בתקשורת זה לא חלק מהעבודה שלו. העבודה שלו היא ליד שולחן הכתיבה. הוא לא חושב שהמפכ"ל, למשל, צריך לקשקש על זה שצריך להילחם בפשע. שיילחם בפשע, שלא יקשקש. פובליציסט צריך להתבטא, לא יועץ משפטי לממשלה".

ואפרופו מפכ"ל: בפרשת מינויו של יוחנן דנינו, וינשטיין לקח אחריות על המינוי בכך שאישר אותו עוד לפני שמבקר המדינה סיים את בדיקתו. "לולא היה לחץ של זמן", מסבירים גורמים בפרקליטות, "מן הסתם וינשטיין היה לוקח לעצמו זמן נוסף. אך מאחר שהיה צורך דחוף במינוי מפכ"ל, ומאחר שהגיע למסקנה שהביקורת כלפיו נוגעת לעניינים מקצועיים בלבד, הוא חשב שאין מניעה משפטית למנות את דנינו".

להעיר את שטייניץ

בראיון שהעניק וינשטיין לאחרונה לביטאון לשכת עורכי הדין הוא הרעיף שבחים על עורכי הדין שעובדים בפרקליטות. "זו לא משימה שנטלתי על עצמי להתחבב על 850 פרקליטי המדינה", אמר שם. "זו משימה חשובה שאינני מקל בה ראש, אבל זה לא העיקר. העיקר בעיניי הוא ש-7.5 מיליון אזרחי המדינה יחשבו על הפרקליטות את מה שאני חושב עליה, וייחסו לעבודת הפרקליטים את אותו כבוד שאני מייחס לה".

כבוד? חשיבות? ברמה ההצהרתית, וינשטיין לא טרח להתייצב לצד הפרקליטים בשביתה שנמשכה ארבעים ימים. ההתבטאויות היחידות שלו, הם אומרים, היו בעד הגדלת מספר עורכי הדין בפרקליטות.

בפועל וינשטיין התייצב לצד הפרקליטים. באוצר, הצד שמנגד, זעמו עליו לאחר שסירב להצעה לפנות לבוררות מוסכמת לסיום השביתה. וינשטיין הטיח בפקידי האוצר שהם עצמם אינם מרבים להשתמש במוסד הזה. כשהאוצר רצה להיעזר בעורכת דין פרטית, עו"ד תמר גולן, וינשטיין לא אישר; תחת זאת "השאיל" להם את היועץ המשפטי של משרד המשפטים, עו"ד משה דיין.

גורמים באוצר: "הוא ממש נתן לפרקליטים 'להשתולל', מתוך עמדה שהפרקליטים נמצאים לכאורה במעמד מיוחד. רוב הנזק מהשביתה הזאת התרחש בגלל הסירוב שלו להעביר את העניין לבוררות מוסכמת. הוא לא שמר על האינטגריטי המקצועי שלו, ולא התעלה מעל ניגוד העניינים שבו היה נתון. אני חושב שבטווח הארוך הפרקליטים הפסידו, כי הם פתאום נחשפו כוועד עובדים שאינו שונה מכל ועד עובדים אחר".

"צריך להבין", עונה מקורב לוינשטיין "שייצוג על-ידי עורך דין פרטי היה מביא את הסכסוך הזה למקומות שמהם אין חזרה. עורך דין פרטי רואה את הדברים אחרת, ובמקום לפתור את הסכסוך היה רק מקצין אותו".

אבל וינשטיין בכל זאת לחץ לפתרון. באחד מלילות השביתה הוא העיר את שר האוצר יובל שטייניץ כדי לשכנע אותו לחתום על הסכמות מסוימות ביחס לבוררות שעליה סירב לחתום הממונה על השכר אילן לוין. שטייניץ השתכנע וחתם.

את הפתרון שסיים את השביתה יצרה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, "אבל מי שהוביל הכול היה וינשטיין", מבהיר גורם מקורב לנושא. "בלעדיו, העניין לא היה מגיע לסיום. חד-משמעית".

העובד הזר של המשפחה

שנותיו הרבות כסנגור של פוליטקאים, כמו גם השנה האחרונה בתפקיד, לא הצליחו להכין את וינשטיין לכותרות הרבות שלהן זכה כאשר פורסמה העובדה שאשתו העסיקה עובד זר ללא היתר. החשיפה הזאת התרחשה זמן קצר אחרי שוינשטיין החליט שלא לאפשר לאשת שר הביטחון נילי פריאל, שהעסיקה אף היא עובדת ללא רישיון, לסגור את הפרשה בקנס מנהלי.

וינשטיין מתעקש שלא היה לו מושג מכל העניין, והראיה לכך, מדגישים בסביבתו, היא שלא נמנע מלטפל בפרשת ברק. כך או אחרת, העניין יחייב מן הסתם את חקירתה של אשתו אביבה. לא נעים, אומרים בסביבתו, אפילו מביך, אבל לא יותר מזה.

מכריו משוכנעים שהעניין ייגמר בלא כלום, ומדגישים שאין שום זהות בין נסיבות המקרה הזה למקרה של העובדת הזרה בבית שר הביטחון.

והחבר גלאי מסכם זאת כך: "יהודה הוא אדם שראוי לתהילה, שהחברה כולה צריכה להיות גאה שהוא מנהל עבורה את הדברים הכי חשובים ורגישים. ועדיין, מהבחינה האישית, הוא נאלץ לשלם על זה מחיר - גם כלכלי וגם בחופש האישי".