עוד סיבוב במלחמת האיג'תיהאד

התקום במצרים "דמוקרטיה ערבית", או שקולו של פוסק מן המאה ה-14 יכתיב את הקצב?

השאלה אינה חדשה, לא מצד סגנונה ולא מצד תוכנה - חוץ מזה שהיא מוצגת עכשיו בתחושה של בהילות וגם של בהלה. מומחים של ממש, ומומחים מטעם עצמם, מנסים את כוחם במה שפילוסופים (והיסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים) קוראים "מהותנות". תיכף נדבר עליה. אבל בינתיים, הנה השאלה המסתורית במלוא עוצמתה: האם ערבים יכולים להיות דמוקרטים?

כלומר, האם חברה פלורליסטית, שומרת חוק ומכבדת זכויות יכולה לצמוח מכיכר תחריר בקהיר; או שהמהפכה הזו, על לוויות החן הליברליות האזרחיות שלה, אינה מספקת אלא פלטפורמה לרודן הבא, או לרודנות הבאה? וכמובן, שאלת השאלות: האם קנאים דתיים מאורגנים ומרושתים יחטפו את אביב העמים של המזרח התיכון מידי משכילי קהיר, טירונים בפוליטיקת רחוב ובגיוס המונים?

רוב התשובות מדכדכות לא רק מצד הפרוגנוזה שלהן, אלא גם מצד סגנונן. הצירוף "ערבים צריכים כוח" אינו מדאיג רק מפני שהוא סוטה מנורמות של "תקינות פוליטית". הוא מדאיג מפני שהוא פוטר את המשמיעים מן הצורך לחשוב.

מהותנות היא התחליף העברי לאסנציאליזם (essentialism). עניינה של המהותנות הוא ההשקפה המטפיזית שלפיה לכל בעל חיים ולכל חפץ יש מהות בלתי משתנה. זה רעיון שפיתח אריסטו, לפני 2,350 שנה. וריאציות עליו עמדו במרכז הדיון המדעי והפילוסופי מני אז.

מהותנות מודעת ולא-מודעת ליוותה את רוב ההנחות על התנהגות חברתית ופוליטית, אפילו מינית. רעיונות מהותניים הזינו גזענות, אנטישמיות, דעות קדומות. למען האמת, ספק אם הייתה לאומיות בלי מהותנות, מפני שכמעט כל תנועה לאומית נטתה לייחס לעצמה תכונות שהעניקו לה עליונות על-פני שכניה או אויביה.

אחת ההתקפות המלוטשות ורבות ההשפעה ביותר על המהותנות, לפחות בזמננו, באה מאדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני מניו יורק. הוא כיוון אותה כלפי אסכולת המזרחנות (אוריינטליזם), אשר עיצבה גם שייפה את הבנת האסלאם במערב מן המאה ה-19 ואילך. חמתו של סעיד בערה בו להשחית דווקא כלפי פסיכולוג ערבי, אשר השתעבד לאסכולה המזרחנית. הפסיכולוג ייחס את שקיעת הערבים ללשונם. הערבית, הוא כתב, "נעדרת דיוק", משופעת ב"ניסוחים מעורפלים" ומטעימה אסתטיקה על חשבון תוכן.

אף על פי כן, סעיד עצמו הודה שמן השיג ושיח בעולם הערבי ניטל האיג'תיהאד, ההיגיון החריף שייחד את המחשבה המשפטית האסלאמית, אולי שווה ערך של השקלא וטריא התלמודי. "התוצאה היא", כתב, "שחדלנו לראות התמודדות של היחיד עם בעיות העולם המודרני. תחת זאת מושלות האורתודוקסיה והד*גמה". מצב העניינים הזה, הוסיף סעיד, הוא "מן האסונות התרבותיים הגדולים ביותר של זמננו".

הוא כתב את הדברים ב-1977, לפני המהפכה באיראן, לפני פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, לפני עליית האסלאמיסטים, לפני אל-קאעידה.

איבן תאיימיה חוזר

מה היה אומר סעיד על המאורעות בקהיר? ההיה מתאר אותם כ"תחיית האיג'תיהאד ושקיעת הג'יהאד"? האם היה מרחיק ואומר שסוף-סוף סרה מן הערבים קללת איבן-תאיימיה? זה האחרון הוא פטרונם הקדוש של כל הג'יהאדיסטים. הוא חי לפני 700 שנה בטורקיה של ימינו. שם, בעיר מארדין, על גבול סוריה, הוא פסק כי ראוי לצאת למלחמת קודש לא רק נגד כופרים ועובדי אלילים אלא גם נגד ממשלה מוסלמית שאינה שומרת אמונים לדין מוחמד.

איבן-תאיימיה התכוון למונגולים, כובשי המזרח, שזה מקרוב התאסלמו, אבל הוסיפו לקיים את מערכת חוקיהם הטרום-אסלאמית. הדואליות ההיא הייתה מסוכנת. היא התקרבה, מבלי להתכוון, אל ההשקפה הנוצרית. אבל הפאתווה של מארדין העניקה השראה לאוסף של קנאים אלימים בזמננו, החל ברוצחו של אנוואר א-סאדאת, המשך באוסמא בן-לאדן וגמור בחמאס. השייח' ממארדין הטריף את רעיון הממשלה החילונית. נזקו היה כל-כך גדול, עד שמלומדים ומורי הלכה מרחבי האסלאם התכנסו לפני תשעה חודשים במארדין כדי לציין את יום השנה ה-700 לפאתווה - ולבטל אותה (mardin-fatwa.com).

אבל האם ההלכה ממארדין היא באמת בת ביטול? זאת אומרת, הייתכן חילון של ממש בחברה הערבית? בלעדיו אין מנוס מלחשוב את סיכויי עלייתה של דמוקרטיה ליברלית למוגבלים.

הפעם האחרונה שבה רעיונות של חילון ושל הפרדת דת ממדינה ניסרו ברצינות במרכז החלל הציבורי במצרים הייתה לפני שמונים שנה ויותר. ב-1925, חכם הדת עלי עבד א-ראזק פרסם ספר שהתחיל מלחמת תרבות. שמו היה "אסלאם ויסודות הממשל". הוא טען בו כי אין שום סימוכין בקוראן לאחדות הדת והמדינה. הימים היו ימיה הראשונים של מצרים העצמאית (פחות או יותר, פחות מיותר), ימי הזוהר של לאומיות ליברלית עם השפעה מערבית ניכרת. זמן קצר קודם הורד אחרון הסולטנים מכיסאו בטורקיה, ולאסלאם לא היה עוד "ח'ליף כל המאמינים". הרבה מאוד ערבים לא ידעו את נפשם. עבד א-ראזק יעץ להם להירגע, מפני שאין צורך בח'ליף, מעולם לא היה צורך, ובכלל מי זקוק לעריץ מרושע.

הספר ההוא, כמו גם כתביו של הסופר המהולל טהא חוסיין, הוציאו מכליו מורה צעיר בעיר איסמאעיליה, ששמו היה חסן אל-בנא. ב-1928, בהיותו בן 21, הוא הקים את "אל-איחוואן אל-מוסלימון", הלוא הם האחים המוסלמים. אל-בנא מת על הגרדום, 21 שנה אחר כך. עבד א-ראזק חי עד זקנה מופלגת, וכיהן פעמיים כשר לענייני הקדשים בממשלת גמאל עבד א-נאצר. עכשיו, בכיכר תחריר, באנה וראזק חוזרים ומתייצבים זה מול זה.

האצה, אל האטה

קל לראות מדוע עבד א-ראזק אינו מועמד טבעי לניצחון. לפי מיטב ידיעותיי איש מן המפגינים אינו מניף עותק של ספרו. רפורמה ליברלית של האסלאם אינה סמוכה אל ראש סדר העדיפויות שלהם. משטר מובארק העדיף ליצור ישימון פוליטי בתחום הרחב שבינו ובין האחים המוסלמים. עכשיו הוא מבטיח לחזור ולפתוח אותו. אבל אין זה מספיק שהמשטר מכריז כי הוא יעניק חופש התארגנות וחופש דיבור.

תקופת מעבר ארוכה נחוצה לאופוזיציה הלא-אסלאמיסטית כדי להשתמש בחירויות האלה, ולארגן חלופה של ממש לאיחוואן. התינתן תקופה כזאת? מציאות מהפכנית היא בדרך כלל זמן של האצת תהליכים, לא של האטתם. ממילא, יש סיבות מעטות לצפות להופעתה של חברה אזרחית דמוקרטית. אבל טעות תהיה להיקלע למצב רוח "מהותני", ולהניח כי כל מה שהיה הוא שיהיה.

אמנם נכון שבתי סוהר הם האקדמיות היעילות ביותר להכשרת מהפכנים, לשם תפיסת השלטון של מחר. שבועיים בכיכר מרכזית, גם אם הם אינטנסיביים מאוד, אינם יכולים להשתוות. אף על פי כן, פרופסור טורקי-אמריקאי באוניברסיטת יוטה כתב זה לא כבר ספר אופטימי על סיכויי הדמוקרטיה בארצות מוסלמיות.

הוא פתח אותו בציטוט מן הקוראן. הנה תרגומו מאנגלית: "ואמנם, אללה אינו משנה את מצבם של בני האדם עד שהם משנים את מה שבתוכם". אולי יש דרך אחרת, ואולי היא תצא מתחריר.