להתערב או לא להתערב, זו השאלה

לפעמים נדמה שמשימתו העיקרית של נשיא אמריקני היא להתעלם מיועציו. בשיטה האמריקנית, גם החברים הבכירים ביותר בקבינט משרתים שם "על-פי מידת העונג של הנשיא", כפי שהסביר פעם אחד מבכירי הבכירים, ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה של רונלד רייגן. קבינטים אמריקניים אינם מצביעים, והנשיא אינו זקוק להסכמתם. היסטורית, חשיבותו של מוסד הקבינט פחתה והלכה מאז סוף המאה ה-19, בהתאמה להתחזקותה של הנשיאות.

אף על-פי כן, לא עניין פשוט הוא בשביל נשיא להתעלם מעצת הקבינט, או מעצת הגנרלים והאדמירלים. נשיא זקוק למשקל אישי כבד מאוד כדי להתעלם. הארי טרומן הדיח את המצביא המהולל דאגלס מקארתור מפיקוד במלחמת קוריאה, ב-1951, אבל רק לאחר שגנרל מהולל אחר, ג'ורג' מרשל, נסך בו את העוז. ג'ון קנדי דחה המרצות מצד אנשי הצבא שלו לפלוש לקובה, ב-1962, אבל זה היה שנה וחצי לאחר שלא עמד לו כוחו להטיל וטו על הפלישה הכושלת במפרץ החזירים. הנשיא לינדון ג'ונסון האמין לשר ההגנה ולגנרלים, כאשר אמרו לו שאפשר לנצח במלחמת וייטנאם, ובלבד שישלח לשם מאות אלפי חיילים.

במאה השנה האחרונות, נשיאים רפובליקנים נטו פחות מנשיאים דמוקרטים להתערב מעבר לים. ג'ורג' בוש האב והבן שינו את הכיוון הזה, הראשון מתוך חישובים פרגמטיים, השני מתוך ציפיות חצי-משיחיות. אבל גם כאשר יצא למלחמה לשחרור כוויית, בוש האב הסתמך לחלוטין על מה שנקראה אז "דוקטרינת פאוול", על שם הרמטכ"ל דאז, קולין פאוול. אם מלחמה, אמר פאוול, אז מלחמה מלאה, עם כוח אש קונבציונלי בלתי מוגבל, עם פריסה מאסיבית של כוחות, עם הגדרה חד-משמעית ונוקשה של יעדים. התוצאה: הכנה ממושכת, מלחמה קצרה וחסכונית (בשביל המנצחים), ויתור על הבסה מלאה של האויב.

בשלהי כהונתו כרמטכ"ל, פאוול כיהן כמה חודשים תחת הנשיא ביל קלינטון. כאשר נידונה בפעם הראשונה השאלה של התערבות במלחמת האזרחים בבוסניה, שגרירת ארה"ב באו"ם, מדלן אולברייט (לימים מזכירת המדינה), שאלה, "בשביל מה יש לנו צבא אם איננו מוכנים להשתמש בו?", פאוול כתב לימים בזיכרונותיו, "חשבתי שאני הולך לחטוף שבץ" (בתרגום חופשי. הוא בעצם כתב "לחטוף מפרצת").

פאוול חשב שכוח צבאי הוא המוצא האחרון, ורק כאשר האינטרס הלאומי העליון מחייב. הוא לא חשב שהטרגדיה בבוסניה מצדיקה התערבות. ואמנם, שנתיים ויותר חלפו עד שארה"ב התערבה, רק לאחר טבח של 8,000 מוסלמים בידי הסרבים. זה אגב היה קל מאוד: ארה"ב שלחה מטוסים להפציץ, והסרבים הבינו את הרמז. מה היה קורה אילו המטוסים המריאו שנתיים קודם?

רק ים תיכון צר אחד

בין הכמעט-שבץ של פאוול לבין ההתערבות של 1995, התרחש רצח העם ברואנדה. ארה"ב ומערב אירופה, וכמובן אפריקה, עמדו מנגד. אין כמעט ספק שהתערבות מוקדמת הייתה מצילה את חייהם של מאות אלפים. אבל הנשיא קלינטון לא העז, ולימים הכה על חטא. בתחילת 1999, תחת השפעת בוסניה ורואנדה, הוא החליט לפתוח הפצצות אוויריות מאסיביות על סרביה, כדי לאלץ אותה להסתלק מקוסובו, ולאפשר למיליון פליטים אלבניים לחזור לבתיהם.

ההפצצות על קוסובו, תחת דגל נאט"ו, נמשכו כמעט חודשיים וחצי. הם היו כישלון צבאי כמעט מלא, במובן הזה שלא פגעו כלל ביכולתה הצבאית של סרביה. אבל הן הסבו נזק עצום לכלכלתה. סרביה התקפלה, מבלי שארה"ב ובעלות בריתה היו צריכות לנהל אפילו קרב יבשה אחד.

אף על-פי שהנסיבות השתנו מעיקרן, התקדים של קוסובו מעסיק עכשיו משפטנים אמריקניים ואירופיים. ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו ידעו שלא יוכלו לקבל את הסכמת מועצת הביטחון של האו"ם לצאת למלחמה, בגלל הוודאות של וטו רוסי וסיני. הן נמנעו אפוא מלבקש רשות. היוכלו להתערב בלוב מבלי לבקש רשות?

זה תלוי. אחת הסיבות החשובות שהאירופים רצו להתערב בבוסניה ובקוסובו, אבל לא ברואנדה, לא בסיירה ליאון ולא בדארפור, הייתה הקרבה הגיאוגרפית. מלחמות יוגוסלביה איימו להטביע את אירופה בנחשול של פליטים. לוב קרובה לקטגוריה הזו. רק ים תיכון צר אחד מפריד בינה לבין אירופה. מלחמת אזרחים ממושכת בלוב מהלכת אימים במיוחד על איטליה, יעד המנוסה העיקרי הקרוב ביותר.

ה"וושינגטון פוסט" כותב אתמול (ה'), כי הנשיא אובמה נוטה להניח לאירופים להוביל. למנהיגי האיחוד האירופי נועדה מחר פסגת חירום בבריסל; שרי החוץ וההגנה עמדו להיפגש היום כדי להכין אותה; והפרלמנט האירופי עמד להעניק את הסכמתו "העקרונית" להסגר אווירי על לוב.

"עשרות מיליארדי דולרים ודינרים"

בארה"ב, הוויכוח על התערבות עדיין לא נכנס להילוך גבוה, אם כי הסימנים הם ששמרנים מתונים יתנגדו לה, בשעה שאלה המתוארים "שמרנים חדשים", תומכים בה. שר ההגנה בוב גייטס הזהיר מפניה, אבל היושב ראש הדמוקרטי רב ההשפעה של ועדת החוץ של הסנאט, ג'ון קרי, תומך בה, פחות או יותר. ה"וול סטריט ג'ורנל", שמאמרי המערכת שלו מבטאים קו ימני תקיף, מצדד בה. אבל תשומת לבו של הממסד הפוליטי הימני נתונה עכשיו בראש ובראשונה לשאלות פנים וכלכלה. האפשרות של התערבות בלוב אינה מעוררת התרגשות מיוחדת כמעט בשום מקום.

ההערכות על תוצאותיה של המלחמה בלוב השתנו בימים האחרונים במידה המצדיקה פקפוק ברצינותן המקורית. ציפייה לדינמיקה בנוסח כיכר תחריר פינתה את מקומה להכרה שלמשפחת קדאפי יש שורה של נכסים המבטיחים לה את השליטה לפחות באזור טריפולי: יש לה נשק כבד, יש לה מטוסים, יש לה שכירי חרב -- ויש לה הרבה מאוד כסף. ה"ניו יורק טיימס" מייחס הבוקר למקורות אמריקניים את ההערכה שקדאפי אגר "עשרות מיליארדי דולרים ודינרים" במזומן.

האם הסגר אווירי יספיק כדי לזרז את נפילתו? כלל לא בטוח. התערבות של כוחות קרקע אירופיים ואמריקניים פשוט אינה עולה על הדעת. רק זה עוד חסר לארה"ב: מלחמה שלישית בארץ מוסלמית.

הים התיכון הוא זירה נוחה למלחמות אזרחים. בעוד ארבעה חודשים ימלאו 75 שנה למלחמת האזרחים הספרדית. היא נמשכה שלוש שנים, ועלתה בחייהם של מיליון בני אדם. המערב הדמוקרטי החליט שלא להתערב, הטיל אמברגו וסגר גבולות. משטרים טוטליטריים, פשיסטים, נאצים, סטליניסטים, התערבו. התוצאה הייתה תבוסת הרפובליקה הדמוקרטית.

עשר שנים אחר כך פרצה מלחמת האזרחים של יוון. ארה"ב עמדה לצד הממשלה הלגיטימית, הסובייטים עזרו לקומוניסטים. ידו של המערב הייתה על העליונה, והתפשטות הקומוניזם באירופה נבלמה. 12 שנה אחר כך פרצה מלחמת האזרחים הראשונה של לבנון. התערבות של נחתים אמריקניים הביאה אותה אל קצה, וסיכלה ניסיון לגרור את לבנון אל המחנה הלאומני האנטי-מערבי של גמאל עבד א-נאצר. מלחמת האזרחים השנייה של לבנון נמשכה, בעליות ובירידות, 15 שנה. מלחמת אזרחים השתוללה באלג'יריה בשנות ה-90, לאחר שהצבא והממסד החילוני סירבו לקבל ניצחון של האסלאמיסטים בבחירות דמוקרטיות למדי.

מלחמות האזרחים המוזכרות כאן כמובן שונות מאוד זו מזו. כמעט כולן גבו מחיר כבד, וחוץ מאחת, לבנון 1958, הן התארכו מאוד. השבוע הבטיח סייף אל-אסלאם קדאפי "להשליך נעליים על המורדים על אבותיהם". אין טעם להעמיד פנים שיש לנו מושג איך תתפתח מלחמת הנעליים הזו, או אם מישהו יצליח לחלוץ אותן.