הנוסחה עדיין פועלת

"כוכב נולד", יום ד' 21:00, ערוץ 2 קשת

כמעט בלי להרגיש, נתפסה בשובל הרייטינג של "האח הגדול" העונה החדשה של "כוכב נולד".

במונחים טלוויזיוניים, נדמה כאילו חלף נצח מאז שרה נינט את "ים של דמעות" בחוף ניצנים: רק ראו מה הגירויים שסיפק לנו בית "האח" (תקציר העונה האחרונה: נשיקה בין שתי נשים, יחסי מין בין שני זוגות, התרת אירוסין, יציאה מהארון וגמד), כדי להבין עד כמה הרחקנו לכת בצריכת הריאליטי שלנו בשמונה השנים שחלפו מאז.

אז נכון, "כוכב נולד" אינה נקייה מחולשות: יש בה חסויות מסחריות לרוב, צוות שיפוט בעייתי, רפרטואר השירים אינו לטעמי, אמנים ותיקים מופיעים בה כדי לשרוד ועוד. ובכל זאת יש בה משהו: את הלהט בעיני המבצעים הצעירים אי-אפשר לזייף (גם כשהם עצמם מזייפים).

אתה מביט בהם ויודע שהם עמדו כבר בגיל 3 או 4, עם כפית מוחזקת כמיקרופון, והופיעו מעל המרפסת באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע. מכאן הם מתחברים לזיכרונות ילדותם (קצת כמו שעשו ריחות התבשילים למתמודדים ב"מאסטר שף" למשל) ומייצרים לנו, הצופים, חוויה שמצליחה לרגש, למרות המניפולציה הברורה.

אפילו נתוני הרייטינג של שבוע ההשקה מלמדים כי "כוכב נולד", למרות שהנוסחה שלה כבר שחוקה, היא עדיין אפקטיבית, או אם נדרש לדימוי מאותו התחום: את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק.

קן והקוקייה

"בקרוב אהבה", פרק אחרון, ד' 22:35, ערוץ 2 קשת

בניגוד לאחדים מעמיתיי, אני נוטה לזרום עם טעם הקהל: בטלוויזיה מסחרית, לטעמי, אין טוב או רע, אלא רק נכון או לא נכון, כלומר, אם זה מצליח - זה מוכרח להיות טוב. ובכל זאת, "בקרוב אהבה", שתגיע הערב (ד') לסיומה, נהנתה מהצלחה שלא הגיעה לה.

היא הייתה בעיניי רעה לתפארת: המציצנות שלה, זאת שעומדת בבסיסן של כל-כך הרבה תוכניות ריאליטי, הייתה בעיניי על גבול הסטייה; רוב המשתתפות, להוציא אולי את אמירה וגאיה (שלפחות לגביה אפשר לתהות למה אישה צעירה, מוכשרת ויפה בתחילת שנות ה-20 לחייה לחוצה כל-כך שיסדרו לה דייטים), לא עוררו בי עניין אמיתי לחקור את עולמן הפנימי; ובכלל - אחרי ה"מחוברים" וה"מחוברות", החשיפה האישית המוגזמת הזאת היא לא רק מביכה, אלא אפילו קצת מיושנת.

אז איך בכל זאת להסביר את ההצלחה של "בקרוב אהבה" (כלומר מלבד מגע הזהב של קשת שמצליח להפוך אפילו מוצר רע למכונת מזומנים)?

הסבר אחד הוא כמובן החיבור בלוח המשדרים ל"האח הגדול". הסיבה האפשרית השנייה היא שצרכנות הטלוויזיה הפכה לטריטוריה נשית: מגברים מערוצי הנישה, נשים מה"פריים-טיים"...

מרבית הפרסומות פונות לנשים, ומשום כך גם התכנים משנים צורה בהתאם. כך שאולי ההסתייגות שלי מ"בקרוב אהבה" קשורה למוח הגברי המוגבל שלי, שלא מסוגל "להכיל" את החוויה.

סדרות כמו "בקרוב אהבה" יכולות להיות קייס סטאדי מעניין לגבי יחסי הגומלין בין מסחר לתוכן. אם נאוורר את קביעתו של מרשל מקלוהן לפיה "המדיום הוא המסר", הרי שבטלוויזיה של העשור האחרון, המדיום עצמו הולך ומקבל את הצורה של המסרים השיווקיים שמלווים אותו. הפרסומות מציעות לצופות מוצרים או שירותים שיהפכו אותן קרובות יותר לאיזה אידיאל נשי נשגב, התוכן כבר יספק לכל ברבי את הקן שלה.