מחלף צ'רנוביל

משטרים זקוקים ללגיטימיות. הם צריכים להתעטף בגלימה אבסטרקטית כדי להצדיק את קיומם. מלכים עיגנו את הלגיטימיות שלהם בקשר בלתי אמצעי עם אלוהים. זכותם לשלוט הייתה "מידי שמיים". החומה ההיא התחילה להיסדק בסוף המאה ה-17, כאשר הפרלמנט בלונדון הדיח את אחרון המלכים האבסולוטיים של אנגליה. משם ואילך התחילה להתגבש הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

הפילוסוף בן הזמן ההוא, ג'ון לוק, הוא אבי הרעיון שהלגיטימיות של שלטון מיוסדת על "אמנה חברתית". עניינה הוא נכונותם של אזרחים שווים ובני חורין להאציל חלק מזכויותיהם לממשלה המודרכת על-ידי "החלטת הרוב". אם הממשלה אינה עומדת בתנאי האמנה, לאזרחים שמורה הזכות להתקומם נגד "סדרה ארוכה של עוולות". לוק יילד את המהפכה האמריקאית של 1776. טביעות אצבעותיו ניכרות כמעט בכל מלה של הכרזת העצמאות, ולימים גם של מגילת זכויות האדם. לוק הוא הסבא של המהפכה הצרפתית, אם כי לא קשה לשער מה היה חושב על הידרדרותה המהירה. שמרנים מלוכניים לא סלחו לו את החטא הקדמון של הקרבת הלגיטימיות האלוהית. הם לחמו מלחמת מאסף נגד רעיונותיו הרחק אל תוך המאה ה-20.

הצורך בלגיטימיות עממית הכשיר במרוצת הזמן את רוב האמצעים, כולל זיוף מסיבי וציני של רצון הציבור. הרודנית המודרנית הראשונה הייתה קיסרותו של נפוליאון. הוא גרר את האפיפיור לפריז כדי להשתתף בטקס הכתרתו, אבל הניח בעצמו את הכתר על ראשו. הוא לא היה זקוק לאלוהים. הוא חוקק חוקים פרוגרסיביים להפליא, והעניק חוקות לארצות נידחות. אחיינו, לואי נפוליאון, כונן רודנות 35 שנה אחר כך, וקרא גם לה "קיסרות". היא לא הייתה שונה כמותית מן האוטוקרטיות של העולם הערבי, של רוב אפריקה ושל חלק מאסיה בימינו. גם כאשר הם מסתתרים מאחורי העמדות פנים רפובליקניות הם קיסרים לכל דבר.

נפוליאון השלישי הנחיל לרודנים שבאו אחריו את אחיזת העיניים הדמוקרטית של "משאלי עם", כדי לבסס את הלגיטימיות שלהם. רודנים ממעטים מאוד להפסיד במשאלי עם.

מראיות עין

מהפכנים טוטליטריים אמנם מתהדרים ב"לגיטימיות מהפכנית", אבל הם זקוקים למראיות עין של אמנה חברתית. רובם נוהגים לערוך בחירות, אם כי פידל קסטרו למשל המתין 30 שנה לפני שערך אותן. רודנים מנצחים תמיד בהפרשים משכנעים, גם כאשר הם מתירים למפלגות יריבות להתמודד. משום מה הם נמנעים מלטעון לתמיכה של כל האוכלוסייה, הם תמיד מרשים כמה שברי אחוזים של התנגדות. סדאם חוסיין היה כנראה היחיד שטען ב-2002, ערב הפלישה האמריקאית, ל-100% של הקולות.

רודנים יכולים בהחלט להיות פופולריים. רבים מהם נישאו אל השלטון על גל של תמיכה ציבורית אותנטית. אחדים הוסיפו ליהנות מתמיכה לאורך זמן, אפילו לאחר שהופלו. חואן דומינגו פרון חזר לשלטון בארגנטינה, בבחירות דמוקרטיות בהחלט, 18 שנה לאחר שסולק בהפיכה צבאית ומפלגתו הוצאה אל מחוץ לחוק.

משטרים רודניים פיתחו אמנות חברתיות משלהם. הם העניקו משהו בתמורה לשלילת זכויות: יציבות, ביטחון יחסי לאחר תקופות של אלימות ושל אי-סדר, אחדות טריטוריאלית, רווחה כלכלית מסוימת. זה מה שמציעה בימים האלה הרודנות הסינית לאזרחיה, ולפחות חלק מהם נוטים לקבל את העסקה, אולי רובם. זה מה שהציעה הרודנות הסובייטית לנתיניה. היא העניקה זכויות חברתיות אוניברסליות, כולל עבודה, חינוך וטיפול רפואי. אנשים לא רעבו ללחם, ויכלו להניח שהמדינה תדאג להם "מערישה ועד ארון". איכות הדאגה פחתה והלכה במרוצת השנים. ולדימיר בוקובסקי, אחד הדיסידנטים הסובייטיים הראשונים, נהג להגיד כלפי הטענה שאיש אינו רעב בברית-המועצות, "כן, גם סוסים אינם רעבים, אבל בני אדם אינם סוסים".

ילדים צעדו בשדרות הרחבות

המשטר הסובייטי לא נפל מפני שרוב נתיניו רצו דמוקרטיה. תבניות התנהגותם של בוחרים רוסיים בשנים הראשונות שלאחר נפילתו מאשרות את ההנחה הזו. הוא נפל מפני שלא היה מסוגל עוד לעמוד בתנאי האמנה החברתית. שלושה ימים חרצו את גורלו. השבוע אנחנו מציינים 25 שנה לימים ההם.

בסוף אפריל 1986 התחיל הכור הגרעיני בצ'רנוביל, צפון אוקראינה, לפלוט כמויות חסרות תקדים של קרינה רדיו-אקטיבית. במשך שלושה ימים נמנעו השלטונות מלהודיע על כך. מסורת הייתה בברית-המועצות, שאסונות אינם מדווחים, בין אם זו התרסקות מטוס, או תאונת רכבת, או התפוצצות של מאגר תחמושת. אבל אף אחד מן האסונות האלה לא סיכן את חייהם של בני אדם מחוץ לקורבנות המיידיים.

בקייב, בירת אוקראינה, בערך מאה קילומטרים מצ'רנוביל, תהלוכת אחד במאי 1986 התקיימה במלוא חגיגיותה, במעמד המונים. ילדים צעדו בשדרות הרחבות. רק כאשר ענן הקרינה עשה את דרכו אל סקנדינביה, המשטר נאלץ להודות בקיומו. את מספרם של קורבנות צ'רנוביל, הישירים והעקיפים, קשה לדעת. ההערכות נעות מכמה אלפים לכמה מאות אלפים. שיעור מסוכן של קרינה מוסיף להירשם בחלקים של בלארוס הסמוכה עד עצם היום הזה.

האסון בצ'רנוביל הוחמר בגלל החיסיון. הוא שכנע את מיכאיל גורבצ'וב, שנעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית שנה אחת קודם, להתיר את הרסן על התקשורת, ולהרשות מידה חסרת תקדים של חופש ביטוי. זמן קצר אחר כך בא הניסיון הלא רציני להכניס רפורמות בכלכלה הסובייטית. ההידרדרות צברה תנופה מסחררת.

צ'רנוביל הייתה צומת הדרכים של האימפריה הסובייטית. בסוף אפריל 1986 התחוור לנתיני האימפריה שהשלילה המסיבית של חירויותיהם הפרטיות לא הנחילה להם ביטחון או רווחה. המשטר הוליך אותם שולל. התוצאות הדרמטיות ביותר נרשמו מיד באוקראינה. אופוזיציה מרה ומאורגנת למשטר הופיעה בה הרבה לפני שהופיעה ברוסיה וברוב הרפובליקות הסובייטיות האחרות. בסופו של דבר, אוקראינה שמטה את הקרקע מתחת לרגליה של ברית-המועצות. החלטתה לפרוש, בסתיו 1991, שכנעה את בוריס ילצין ליזום את מהלך פיזורה של המדינה הסובייטית.

בשלה, או לא בשלה

צ'רנוביל הייתה כמובן טרגדיה, שלא לומר פשע; אבל נבעה ממנה בשורה טובה אחת: גם רודנים משלמים מחיר, כאשר הם מועלים בתנאי האמנה החברתית. לא כל הרודנים. נקל לשער מה היה עושה סטאלין לאוקראינה אילו ניסתה לפרוש בימיו. אנחנו יודעים מה מעולל המשטר הסיני לפעילי אופוזיציה כאשר הם מתלוננים על האיכות הירודה של בניינים שנהרסים ברעש אדמה.

מקץ הפוגה ארוכה, בני אדם חוזרים וממלאים את מצוות ג'ון לוק להתקומם נגד שליטיהם "לאחר שרשרת ארוכה של עוולות". האמנות החברתיות של המזרח התיכון נקרעות לגזרים, לפני שהן חוזרות ונכתבות. ההייתה מהפכה במצרים אלמלא שחיתותה של אליטה חמדנית? אולי לא. ההייתה משפחת מובארק נופלת אילו הייתה מטביעה את כיכר תחריר בדם? אולי לא. התפרצות איומה של ברוטליות הרסה בן לילה את מהפכת הסטודנטים של סין, ב-1989; ואולי תשים קץ גם להתקוממות בסוריה.

לא כל התקוממות נגד "שרשרת ארוכה של עוולות" מסתיימת בכי טוב. אבל אבוי לאוטוקרטים המניחים את הפסיביות של נתיניהם, או מתפתים להניח שארצם "אינה בשלה לדמוקרטיה". בשלה, או לא בשלה, סבלנותה תפקע יום אחד. אלופי השיור הגדולים ביותר יהיו אז צללים חיוורים של עצמם.