קריאת תיגר לסיפור מוכר

ההישג של הגירסה החדשה ל"רומיאו ויוליה" הוא ביצירת מתח תיאטרלי לסיפור ידוע מראש

קריאת תיגר. זו כנראה ההגדרה לתמצת את חוויית הגירסה החדשה והרב-חושית לרומיאו ויוליה של הקאמרי. מעבר למשחק המילים עם שמה של ההפתעה הנעימה של ההצגה, נלי תגר, שמפצחת יוליה ילדותית המתנחלת בלב ככל שהעלילה מתפתחת, הרי שמדובר בפרשנות עכשווית שכל כולה קריאת תיגר על התיאטרון הקלאסי; וזאת במחזה שאין קלאסי ממנו ובהיכל שרחוק מאוד מבמות הפרינג'.

אפשר לאהוב את הגירסה הזו לרומיאו ויוליה ואפשר גם לסלוד ממנה, דבר אחד בטוח, אדישים היא לא תותיר אתכם. מדובר בחוויית תיאטרון שעוד לפני התוצאה ראויה למחמאות על עצם היוזמה והתעוזה ליצור שייקספיר ברוח התקופה, על מסך ה-LCD ובקצב כמו על LSD.

הווידיאו המרצד (נמרוד צין), הסאונד האלקטרוני (אייל וייס), האוזניות שמחולקות כדי לצותת לשיחות פרטיות ולמחשבות של הדמויות בחלקים של ההצגה, וכמובן עיצוב התפאורה (זאב לוי) באדיבות אולם התזזית הייחודי "קאמרי 3", שבו הקהל והשחקנים חולקים מרחב משותף - כולם-כולם עוזרים להצגה להגיע להישגה המשמעותי ביותר והוא יצירת מתח תיאטרלי. לא עניין של מה בכך למחזה שהועלה באינספור וריאציות ושאפשר להמר בבטחה שלא רבים בקהל הופתעו כשגם הפעם מצאו עצמם הנאהבים הבלתי נלאים מוורונה כשהם שרועים בסוף מתים זו לצדו של זה.

הצופה נדרש להיות אקטיבי כל הזמן - מהיכן יפציע רומיאו הפעם, לאן לסובב את הכיסא, היכן השפתיים הנעות של הדובר שאנו שומעים באוזניות - והתוצאה היא הישג תיאטרלי בלתי שגרתי לנועם שמואל על הבימוי ולאלי ביז'אווי על הנוסח העברי הקולח, שאף הסלנג הרב השכיל לרוב לשמור על מינונים ולא לאבד את רוח המקור.

פרשנות ערס-פואטית

לשבירת השגרה יש גם מחיר, וזה כמובן עניין של טעם. בעוד שכמה תמונות נצרבו היטב בתודעה - כמו תמונת המשתה, שבו נפגשים רומיאו ויוליה לראשונה, שהופכת למסיבת טראנס בתחפושות או תמונת קרב הסכינים בין שתי המשפחות - כמה מהבחירות היו מעט ריאליסטיות מדי על גבול הפופוליזם.

מה למשל? הקריינות של ירון לונדון, שכמובן רהוטה ולמופת, הכניסה קצת יותר מדי גשמיות של אולפן חדשות לתוך העולם הפיוטי של שייקספיר. גם על הבחירה להפוך את המשפחות מונטגיו וקפולט למשפחות פשע יריבות בסגנון "הבורר" אפשר להתווכח. היא אמנם מאפשרת לאריה מוסקונה ולשרה פון שוורצה להבריק הופעות אפקטיביות כקפולט וכליידי קפולט, וליואב לוי לעשות זאת בפרשנות הערס-פואטית לדמותו של מרקוציו; אבל היא גם מייצרת לא מעט תחושת גועל נוכח המעמד הבלתי נסבל שהתרבות הפופולרית נותנת לפשע המאורגן, ולאור זה שהגימיק הדי שחוק לא באמת תורם דבר מה משמעותי להצגה, זולת אולי בקופות.

נסכם ברומיאו וביוליה עצמם. גם בפרשנות של דן שפירא ושל נלי תגר לצמד הנאהבים יש לא מעט מן החתרנות. תגר מעצבת דמות טיפש-עשרה מרדנית בגיל ההתבגרות, בחזות של לוליטה קטנה וחולמנית. זו לוליטה אם תרצו, שיותר מאשר מאוהבת ברומיאו, מאוהבת במרד במוסכמות.

שפירא מצדו, מעצב רומיאו בגובה העיניים, שיותר מאשר הוא מאוהב ביוליה, נדמה כי הוא מאוהב בעצם הרעיון להיות מאוהב במישהי שאינה בת השגה, ובכך שהוא מספיק גבר כדי להשיג אותה. שניהם משחקים בתשוקה רבה, ובשני המקרים אין ספק שיותר מאשר השניים מאוהבים זה בזה, הם מאוהבים קודם כל בעצמם.

רומנטיקה? אהבה טהורה? הקהל מתבקש לחסוך בדמעות, ולהפנים שהתאבדות היא קודם כל אקט אנוכי. אפילו אצל רומיאו ויוליה.

"רומיאו ויוליה" מאת ויליאם שייקספיר, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, בימוי: נועם שמואל, תיאטרון הקאמרי